אחד הנושאים העקריים בהם עסקו בעלי המוסר לאורך הדורות הוא עניין הגאוה. אנו מוצאים מאמרים רבים המסבירים את הסכנה הטמונה במידה זו ואת הצורך לצאת נגדה למלחמת חורמה. אולם בעולם המודרני נראה שהתהפכו היוצרות. ספרי פסיכולוגיה רבים, בעיקר מבית מדרשו של אדלר, מרבים לכתוב ולהתחבט דווקא בבעייה הנוצרת מהיפוכה של הגאוה: הדימוי העצמי. בחברה מודרנית ותחרותית, בה המדד להצלחה ברור וחד, מתלבש לו יצר הרע בבגדים חדשים מבית היוצר של תרבות המערב: היאוש והדימוי העצמי הנמוך.
חשוב להדגיש שהדבר לא בא על חשבון מידת הגאוה, חלילה. בעולמו הפנימי של האדם יש מקום להופעות רבות של אויבינו הותיק, אפילו אם הוא מופיע בצורות הפוכות. וכך כולנו מכירים שני קטבים אלו שמתרוצצים מעת לעת, הורסים ומשתקים אותנו: פעם גאוה טיפשית, ופעם יאוש ושקיעה במחשבות הרסניות על חסרונותינו הרבים, בדרך כלל בהשואה לתכונות אותם אנו רואים באנשים ובחברים הסובבים אותנו, ובהם אנו מקנאים.
לדעת רבי נחמן, דימוי עצמי נמוך מסוכן מן הגאוה. אדם גאוותן יכול להיות מלא מרץ ופעילות, זאת למרות שפנימיותו רקובה. לעומתו אדם ש'לא מחזיק מעצמו', מתמלא ברחמים עצמיים, והדרך מכאן לשנאה עצמית וליאוש – קצרה מאד. והיאוש הוא כל מטרתו של היצר: חוסר שמחה, חוסר עשייה וחוסר אמונה. באופן מוזר, ליאוש יש כח מושך בצורה כזו, שאפילו שלאדם רע מאד במצב נפשי כזה, הוא לא מצליח לצאת ממנו. הדבר נראה מפתיע, אבל כל מי שנכנס פעם לסחרור כזה של - מכיר היטב את הקושי הגדול לצאת ממנו.
באופן כזה או אחר – כולנו נגועים בכך. מי מאיתנו יכול לומר בלב שלם שהוא מרוצה מעצמו, מתכונותיו ומהאופן בו מתנהלים חייו? ואפשר לראות בקלות כיצד מתבטא הדבר בפינות רבות בחיים: כל מי שגלש בצ'אט נחשף למצב זה. כמעט כל הגולשים באינטרנט יוצרים לעצמם דמויות בדויות, ולא רק בגלל פחדם להחשף. רבים מאמצים לעצמם עיסוקים, תחומי לימוד ואפילו תכונות גופניות מדומות בחסות האנונימיות הטכנולוגית. נתונים אלו נשלפים על פי רוב מאותו דימוי אידאלי אותו אנו בונים לעצמנו יום יום, במודע או שלא. וכך מתחבאים להם אלפי אנשים מאחורי דמויות דמיוניות, סטודנטים לרפואה או בלונדינים גבוהי קומה, כמוהם רוצים היו להראות.
הארי פוטר מצא עצמו עומד מול מראת פלאים, אשר משקפת בפני המתבונן את חלומותיו ואת המצב הדמיוני בו היה רוצה להיות. כך רואה פוטר את הוריו המתים נמצאים לצידו, וחברו וויזלי מופתע לפגוש במראה את דמותו כתלמיד המצטיין בבית הספר, למרות שאין לו סיכוי להגיע אף לעשירון העליון...
מראה זו איננה פרי יצירתה של הסופרת. החברה המודרנית פיתחה ראי דומה, מפתה ואכזרי: הסמים. מכורים רבים מתארים את תחושת הבטחון והדימוי העצמי החזק ששופע על גדותיו וכובש את חלומותיו, כל אחד לפי דמיונו. כל זה, כמובן, קודם לנפילה. מראת הקסמים והסמים נותרת בעולם הדמיון, ולא ממשיכה עם האדם שמתרסק בעוצמה על קרקע המציאות. בחכמה נהג דמבלדור שהזהיר את פוטר, "רבים סיימו את חייהם מול מראה זו, ללא יכולת להתנתק", והוציא את המראה מהחוק, מלבד מטרות טיפוליות.
רבי נחמן הכיר היטב את המשיכה למראת הקסמים. על בשרו חווה את תהומות היאוש, אם זה במיתתו של בנו הקטן, בנידויו על ידי גדולי החסידות ובנפילות אחרות אותם מתאר בגילוי לב בספריו. ומתוך אותם רגעי נפילה קורא לנו רבי נחמן שלא לטעות ולהמשך למחוזות היאוש והרחמים העצמיים. במקומם מציע רבי נחמן בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, להשתמש במראה הפועלת באופן שונה, ומציגה בפני האדם את הנקודה החבויה של 'מעט הטוב'.
'מעט הטוב' הזה הוא הנקודה החיובית שכל אדם יוכל למצוא בתוכו, בכל מצב ובכל מעשה, שלילי ככל שיהייה. לכל אחד מאיתנו יש צד אותו אנו אוהבים. יש בנו תכונות שייחודיות לנו, ומעשים טובים שעשינו ובהם אנו מתגאים. מול נקודות אלה בדיוק צריכה לבוא המראה, המציגה ברגעי יאוש ודכאון את אותם נקודות טוב, מעלה אותם למודעות, ומתמקדת רק בהם. נקודה זו איננה התחמקות או אי של נחמה בים הכאב. בכוחה של נקודה זו 'להפוך את כל האדם לכף זכות', כדברי רבי נחמן, שכן היאוש איננו אלא אשליה הנוצרת מהתמקדות ברע, בחסרון ובדימוי העצמי הנמןך. ההתמקדות בטוב האישי, בצדדים החזקים של כל אחד מאיתנו, יכולים להפוך את הכל לטובה, כי באמת הכל בראש. זו עבודה קשה, אולם לדעת רבי נחמן זו היא הדרך היחידה.
לפעמים התבוננות עצמית מול החברה מובילה לדכדוך, ולכן האדם זקוק למראה. אולם השאלה איזה ראי מציג האדם מולו: כזה המשקף את דמיונותיו וחלומותיו, המורכבים מפאזל של קנאה שיצר מהאנשים שמסביבו ומהסרטים שראה במשך חייו, או ראי אחר, אמיתי ומציאותי, המגדיל את אותה נקודה חיובית ייחודית שקיימת בו ואותה הוא אוהב, נקודת הטוב.
חשוב להדגיש שהדבר לא בא על חשבון מידת הגאוה, חלילה. בעולמו הפנימי של האדם יש מקום להופעות רבות של אויבינו הותיק, אפילו אם הוא מופיע בצורות הפוכות. וכך כולנו מכירים שני קטבים אלו שמתרוצצים מעת לעת, הורסים ומשתקים אותנו: פעם גאוה טיפשית, ופעם יאוש ושקיעה במחשבות הרסניות על חסרונותינו הרבים, בדרך כלל בהשואה לתכונות אותם אנו רואים באנשים ובחברים הסובבים אותנו, ובהם אנו מקנאים.
לדעת רבי נחמן, דימוי עצמי נמוך מסוכן מן הגאוה. אדם גאוותן יכול להיות מלא מרץ ופעילות, זאת למרות שפנימיותו רקובה. לעומתו אדם ש'לא מחזיק מעצמו', מתמלא ברחמים עצמיים, והדרך מכאן לשנאה עצמית וליאוש – קצרה מאד. והיאוש הוא כל מטרתו של היצר: חוסר שמחה, חוסר עשייה וחוסר אמונה. באופן מוזר, ליאוש יש כח מושך בצורה כזו, שאפילו שלאדם רע מאד במצב נפשי כזה, הוא לא מצליח לצאת ממנו. הדבר נראה מפתיע, אבל כל מי שנכנס פעם לסחרור כזה של - מכיר היטב את הקושי הגדול לצאת ממנו.
באופן כזה או אחר – כולנו נגועים בכך. מי מאיתנו יכול לומר בלב שלם שהוא מרוצה מעצמו, מתכונותיו ומהאופן בו מתנהלים חייו? ואפשר לראות בקלות כיצד מתבטא הדבר בפינות רבות בחיים: כל מי שגלש בצ'אט נחשף למצב זה. כמעט כל הגולשים באינטרנט יוצרים לעצמם דמויות בדויות, ולא רק בגלל פחדם להחשף. רבים מאמצים לעצמם עיסוקים, תחומי לימוד ואפילו תכונות גופניות מדומות בחסות האנונימיות הטכנולוגית. נתונים אלו נשלפים על פי רוב מאותו דימוי אידאלי אותו אנו בונים לעצמנו יום יום, במודע או שלא. וכך מתחבאים להם אלפי אנשים מאחורי דמויות דמיוניות, סטודנטים לרפואה או בלונדינים גבוהי קומה, כמוהם רוצים היו להראות.
הארי פוטר מצא עצמו עומד מול מראת פלאים, אשר משקפת בפני המתבונן את חלומותיו ואת המצב הדמיוני בו היה רוצה להיות. כך רואה פוטר את הוריו המתים נמצאים לצידו, וחברו וויזלי מופתע לפגוש במראה את דמותו כתלמיד המצטיין בבית הספר, למרות שאין לו סיכוי להגיע אף לעשירון העליון...
מראה זו איננה פרי יצירתה של הסופרת. החברה המודרנית פיתחה ראי דומה, מפתה ואכזרי: הסמים. מכורים רבים מתארים את תחושת הבטחון והדימוי העצמי החזק ששופע על גדותיו וכובש את חלומותיו, כל אחד לפי דמיונו. כל זה, כמובן, קודם לנפילה. מראת הקסמים והסמים נותרת בעולם הדמיון, ולא ממשיכה עם האדם שמתרסק בעוצמה על קרקע המציאות. בחכמה נהג דמבלדור שהזהיר את פוטר, "רבים סיימו את חייהם מול מראה זו, ללא יכולת להתנתק", והוציא את המראה מהחוק, מלבד מטרות טיפוליות.
רבי נחמן הכיר היטב את המשיכה למראת הקסמים. על בשרו חווה את תהומות היאוש, אם זה במיתתו של בנו הקטן, בנידויו על ידי גדולי החסידות ובנפילות אחרות אותם מתאר בגילוי לב בספריו. ומתוך אותם רגעי נפילה קורא לנו רבי נחמן שלא לטעות ולהמשך למחוזות היאוש והרחמים העצמיים. במקומם מציע רבי נחמן בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, להשתמש במראה הפועלת באופן שונה, ומציגה בפני האדם את הנקודה החבויה של 'מעט הטוב'.
'מעט הטוב' הזה הוא הנקודה החיובית שכל אדם יוכל למצוא בתוכו, בכל מצב ובכל מעשה, שלילי ככל שיהייה. לכל אחד מאיתנו יש צד אותו אנו אוהבים. יש בנו תכונות שייחודיות לנו, ומעשים טובים שעשינו ובהם אנו מתגאים. מול נקודות אלה בדיוק צריכה לבוא המראה, המציגה ברגעי יאוש ודכאון את אותם נקודות טוב, מעלה אותם למודעות, ומתמקדת רק בהם. נקודה זו איננה התחמקות או אי של נחמה בים הכאב. בכוחה של נקודה זו 'להפוך את כל האדם לכף זכות', כדברי רבי נחמן, שכן היאוש איננו אלא אשליה הנוצרת מהתמקדות ברע, בחסרון ובדימוי העצמי הנמןך. ההתמקדות בטוב האישי, בצדדים החזקים של כל אחד מאיתנו, יכולים להפוך את הכל לטובה, כי באמת הכל בראש. זו עבודה קשה, אולם לדעת רבי נחמן זו היא הדרך היחידה.
לפעמים התבוננות עצמית מול החברה מובילה לדכדוך, ולכן האדם זקוק למראה. אולם השאלה איזה ראי מציג האדם מולו: כזה המשקף את דמיונותיו וחלומותיו, המורכבים מפאזל של קנאה שיצר מהאנשים שמסביבו ומהסרטים שראה במשך חייו, או ראי אחר, אמיתי ומציאותי, המגדיל את אותה נקודה חיובית ייחודית שקיימת בו ואותה הוא אוהב, נקודת הטוב.