מיקומה של ארץ ישראל כנקודת מעבר בין המזרח למערב איננו רק מקרה היסטורי אלא נתון בעל משמעות רוחנית עמוקה. היהדות מכילה בתוכה יסודות רבים שכמותם מצויים הן במזרח והן במערב ושילובם יחד הוא בשורה רוחנית גדולה שיש ליהדות להציע.
אוֹם ושלום
"יוגה" פירושה "כל ההוויה היא אחת". בקרב המתרגלים את היוגה, נהוג לסיים שיעור בהגיית "אוֹם", ההברה שעל פי המסורות ההודית מבטאת את אחדות ההוויה. היה לי מורה יהודי שהיה מסיים כל שיעור יוגה ב"שלום". בלא שהיה מודע לכך, במעשה זה הוא נגע ברעיון עמוק. הדמיון שבין "אוֹם" ל"שלום" אינו מקרי[1] והתבוננות בדמיון ובשוני שבין שתי המילים יכול להאיר את יחס היהדות לתפיסות רוחניות שמקורן במזרח הרחוק.
אחד מספרי הקבלה הקדומים ביותר הוא "ספר יצירה" שבמרכזו התפיסה כי לשפה כוח לא רק לתאר את המציאות, אלא אף לפעול עליה, לעצבה וליצור בתוכה. ביסוד השפה עומדות שלש אותיות המכונות ה"אִמוֹת" - א, מ וש. כל אחת מאותיות אלו מסמלת אחד מהיסודות ההוויה - מ עומדת כנגד המים, ש כנגד האש, וא כנגד האוויר: "שלש אמות אמ"ש בעולם, אויר מים אש..." (ספר יצירה פ"ג, מ"ד). שלשה יסודות אלו משקפים את הדיאלקטיקה שבין אש ומים ואת האיזון ביניהם, שמסמל האוויר: "...שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים..." (ספר יצירה פ"ב, מ"א). ספר יצירה מתאר גם את הצלילים של האותיות: "שלש אמות אמ"ש, מ דוממת ש שורקת א אויר רוח מכריע בינתים" (ספר יצירה, שם).
ביחס לתיאור צלילה של האות מ כ"דוממת", מגלה הראב"ד, בפירושו ל"ספר יצירה", סוד גדול: "מ דוממת - פירוש קול דממה דקה". המונח "קול דממה דקה" מתייחס למה ששומע אליהו בהתגלותו של הקב"ה אליו בהר הא-להים, הר חורב, כשנמלט מפני רודפיו (מלכים א יט). שמיעת קולה של הדממה באות מ דומה במיוחד לצליל הדומם "אום" שנחשב למשקף את האחדות הרוחנית של ההוויה. יתר על כן, על פי הזוהר (וירא קח ע"ב) "אום" הוא אחד משבעים ושתים שמותיו של הקב"ה.
כפי שראינו לעיל, בספר יצירה ה"דוממת" היא צלילה של מ המסמלת את המים. גם בתרבות המזרחית אנו מוצאים קשר אדוק בין ה"אוֹם" למים, ביטוי מוכר לכך היא התמונה בסוף ספרו של הרמן הסה, "סידהרתא" (המגולל מעין גירסה של תולדות הבודהא), כאשר הנזירים החיים על יד הנהר זוכים לשומע את קולו - "אוֹם".
בפירושו לספר יצירה, מציין הרב אריה קפלן, כי "הדמיון שבין זה (דוממת) לאוֹם הוא בודאי יותר מצירוף מקרים" (ספר יצירה, עמ 97). ברצוני לפתח את הרעיון שמעלה הרב קפלן על הקשר שבין האוֹם למ של ספר יצירה ולהרחיב את הרעיון כך שיכלול את הקשר שבין האוֹם לשלום.
ראשית, שתי המילים גם מתייחסות אל הקב"ה: ראינו את "אום" כשמו של הא-ל ואת משמעותה ביחס לאחדות ההוויה, ואילו המילה "שלום", הכוללת בתוכה את ההברה "אוֹם", מהווה אף היא אחד משמות הא-ל (ראה ויקרא רבה פרשה ט).
נקודת דמיון נוספת היא השימוש בשתי המילים לשם סיכום וסיום - "אוֹם" משמשת לחתימת טקסים ויצירות ספרותית מקודשות,כמו האופנישדות (UPANSHADS). שלום, לעומת זאת, היא המילה המסיימת תפילות רבות - ברכת המזון הוא ("ה יברך את עמו בשלום"), תפילת העמידה ("המברך את עמו ישראל בשלום"), הקדיש ("עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל") וברכת כוהנים ("וישם לך שלום"). גם בספרות התלמודית, נושא השלום חותם את המשנה (ראה משנה עוקצים ג, יב) וכן מסכתות רבות של התלמוד (ברכות, יבמות, נזיר, כריתות, תמיד).
נראה כי "שלום" מייצג שלמות, אחדות. בפסקאות הבאות ייבחן האופי המיוחד של שלמות זו.
שלום - החיבור שבין אש ומים
כפי שצוין קודם, השלום מכיל את הצליל אוֹם אך אינו מצטמצם בו. רבי נחמן מברסלב, בעקבות הזוהר הקדוש, מדמה את השלום לחיבור שבין אש ומים:
ומה הוא השלום? שמחבר תרי הפכים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ויקרא יב ע"ב) בפסוק: עשה שלום במרומיו, כי זה המלאך מאש, וזה ממים, שהם תרי הפכים, כי המים מכבה אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם ומחברם יחד.
לקוטי מוהר"ן, תורה פ
ברקע דרשת הזוהר נמצא השורש המשותף של המילים שלום ושלם. המציאות היא מורכבת ורבת פנים והשלום הוא השלם בכך שהוא מכיל את הכל, גם את הפרטים שנראים הפוכים וסותרים. ואכן, על פי ספר יצירה עולה שהשורש ש.ל.ם עצמו מכיל את ההפכים, האות מ של המים, ואת הש של האש.
בדומה להסבר של הזוהר לשלום, מפרש התלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"א, ה"א) מהי אמת. לאחר האמירה כי "חותמו" של הקב"ה הוא אמת, מפרק הירושלמי את המילה לאותיותיה: האות הראשונה, א, היא תחילת האלף-בית, השנייה, מ, היא אמצע האלף-בית, והשלישית, ת, היא סיומו. כוונת הירושלמי היא לכך שלעולם, זווית מסוימת של הדברים אינה אמת - אמת היא רק מה שיתחשב במכלול וישקף אותו מראש עד תום.
מזרח מים, מערב אש
נראה שניתן להציג את המים ואת האש כסמלים ליסודות התרבותיים של המזרח ושל המערב. מים מסמלים את הרוגע שרבים כל-כך נוהרים למזרח כדי לחפש. בספר הבסיסי של הטאו, "טאו טה צינג", המים מושווים לטאו[2] עצמו והספר מלא שבחים למים, שאין כדוגמתם - אין רך וגמיש כמותם ואין כמותם מה שיכול להתגבר ולהמיס את הנוקשה. בהתאם לכך, הטאו דוגל בפסיביות ביחס למציאות, אי-פעולה (ווּ-וֵי). גם ברבות מהתפיסות המזרחיות האחרות מושגת ההארה באמצעות קבלת המציאות ו"זרימה" לתוכה, תהליך שמתרחש בעיקר בתודעת האדם ולא נגזר ממעשיו. מהמים נשמע קולו של ה"אוֹם".
לעומת זאת, ניתן להציג את האש כיסודו של העולם המערבי. לוח השנה במערב נקבע על פי השמש, והיום הקדוש בעולם הנוצרי הוא Sunday, יום השמש. על פי המיתוס היווני, שמבחינות רבות הוא המיתוס של המערב עד ימינו, ראשיתה של הציוויליזציה, האפשרות ליצירה והתקדמות, היא בפרומתאוס שגנב את האש מהאלים ונתנה לבני האדם. האש היא סמל לכוח האקטיבי הפועל על המציאות. הדינמיות, הרצון לפעול על העולם ולשנותו וההתקדמות - אלו היסודות עליהם מושתת התרבות המערבית.
ניתן לסכם דיון זה באמצעות אנקדוטה הממחישה את ההבדלים - ספרו של עזריאל קרליבך "הודו" מסתיים (עמ 266) בשיחה עם מנהיג הודו, ניהרו, :
הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב:
ובכן השאלה היא מה לעשות?
הוא נתן בי מבט ארוך...ואמר: רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה...
.מדוע? תמהתי.
והוא השיב: הודי היה שואל: מה להיות...?
יהדות - הכללה של אש ומים
כשם שהמילה שלום מכילה את האש ואת המים, גם היהדות מכילה בתוכה יסודות תרבותיים קוטביים, של אש ושל מים.
התורה מספרת את סיפור בריאת העולם פעמיים. בבראשית פרק א האדם נברא בצלם א-להים וייעודו הוא להשתלט על המציאות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א, כח). לעומת זאת, בבראשית פרק ב מתואר האדם כמי שחי בהרמוניה עם הטבע, בגן-עדן שהושקה בנהר.[3]
ריבוי פנים זה מתקיים גם בתיאור המשפחה - בבראשית פרק א תפקיד הקשר שבין איש ואישה הוא פעיל, לשנות את פני המציאות באמצעות רבייה ("פרו ורבו ומלאו את הארץ"). לעומת זאת, בפרק ב התנועה המספרית היא "הפוכה", הקשר שבין איש ואישה מגלה שהשניים הם באמת אחד ("ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). יותר מכך, אם מהותו של הקשר היא הדבקות הרי שאין לו על מטרה פעילה והוא מגיע לשיאו בעצם ההוויה המאוחדת.
עניין זה מתבטא גם בהבדל שבין הלשונות הננקטים לתיאור הבריאה בכל אחד מהסיפורים: בעוד שבסיפור הראשון נאמר "אשר ברא א-להים לעשות" (בראשית ב, ג), הרי שהסיפור השני מתאר את קיומו של האדם במילים "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).
אותם הדברים אמורים גם במישור הזמן - השבוע היהודי מתחלק לשנים - כך היה בבריאת העולם וכך נקבע בעשרת הדברות - ששת ימים לעשות, יום אחד להיות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה א-להיך לא תעשה כל מלאכה..." (שמות כ:ט-י)
במוצאי שבת מתחיל היהודי את השבוע החדש על ידי הדלקת אש, הדלקה המסמלת את הרגע הראשון של הבריאה הא-להית, כאשר מתוך החושך נאמר "ויהי אור". באגדה מקור האש הוא מהאל. אבל, בניגוד למיתוס היווני, היא ניתנה לאדם במתנה ולא נגנבה:
ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה,
והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור
פסחים נד ע"א
לעומת תחילתו היוצרת של השבוע, הוא מסתיים בשבת, היום הקדוש, היום המבורך. זהו יום של אי-עשייה, ומהותו נעוצה בעצם הוויה והקיום. דו-קוטביות זו, שבוע המורכב מעשייה וממנוחה, מבוטאת גם בדברי רבי במכילתא:
" ששת ימים תעבד" ר אומר: הרי זו גזירה אחרת שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת כך נצטוו על המלאכה.
בעולמם של חז"ל, סימלה יוון את תרבות המערב, וידועה הדרשה כי "ציון" מכילה בתוכה את האותיות "יון". הודו, לעומת זאת, נחשבת כמייצג של התרבות המזרחית, ויש שציינו ש"יהודי" מכיל הודי. העם היהודי הם צאצאיו של שם, בנו של נוח, אפשר לדרוש כי "שם" מבטא את החיבור שבין ש ומ, האש והמים, ובכך לבטא בדרך נוספת שהשלום הוא בנפשנו.
* תודתי נתונה לשמעון פוגל על העריכה הלשונות.
[1] כפי שמחדד התעתיק האנגלי - Om ו- - Shalom אין זה דמיון פונטי בלבד, המילה האחת כלולה בתוך רעותה. ציין לי ארז בדר שיש גם דמיון חזותי בין סמל האום לבין המילה "שלום". הסמל אום נראה כצירוף האותיות "ש" ו"ם" כשמעליהן "ו".
[2] הטאו, כפי שמעיד "טאו טה צינג", אינו ניתן להגדרה. באופן שטחי ניתן לתאר את הטאו כאינסוף הבלתי ניתן להגדרה המוליד את הוויה ומקיימה.
[3] על העמקה בשני הפנים של החיים ושל מהות האדם, העולים משני סיפורי הבריאה, ראה: הרב יוסף דוב סולובייציק, "איש האמונה".