בשמחת תורה אנו מסיימים לקרוא את מחזור השנתי של הקריאה בתורה. מעבר לשמחה הגדולה שעושים רבבות עמך בית ישראל "לגומרה של תורה" ראוי לשאול: "לשמחה – מה זו עושה"?
איכות הקשר שבין כל אחד מאתנו לבין התורה, נבחן במספר מעגלים:
לימוד התורה – העמקת הידיעה של כל אחד ואחדו. מפגש עם עקרונות החיים הרוחניים והמעשיים שלנו.
עיסוק בתורה – העמקת הקשר שלנו עם התורה בחיי היום – יום. לא מדובר כאן רק על מעשים (מצוות), אלא על תודעה היוצרת חיבור בין החיים לכבשונה של אמונה.
לימוד התורה מלווה את היחידים בכל שעות היום לאורך שנים רבות. רוב האנשים קובעים עיתים לתורה במעגלי זמן המתאימים לאישיותם ולתחומי עיסוקם.
העיסוק בתורה – שייך לכל רגע ורגע מחיי האדם. "לחיות חיי תורה" פירושו של דבר חיבור ערכי הנצח של התורה לכל הצדדים המעשיים של החיים. להיות מסוגל לראות את תפיסת העולם הרוחנית שלנו באה לידי מימוש בעולם המעשה.
לפלא, שבנוסח של ברכת התורה אנו מדגישים "לעסוק בדברי תורה". דומה, שכבר בתחילת הלימוד אנו באים להדגיש את המטרה: "עיסוק" על פי תורה. יותר נכון: "מתוך תורה".
בדורות עברו, רבים לא היו מסוגלים לעסוק בלימוד תורה. יש מי שלא ידע קרוא וכתוב, יש מי שהתגורר במקומות נדחים בהם לא היה אפשר ללמוד תורה. הלימוד, נתפס כערך המתאים ליחידים.
אבל, העיסוק בתורה היה מפותח. הקשר – הטבעי – אל יסודות החיים היה אמיץ ומודגש.
בימינו – רבים הם הלומדים. ההשכלה מצויה בשפע. לימוד התורה הינו נחלת רבים, בשפע של גישות ואפשרויות. אבל, משהוא בבריאות החיים, בקישור היומיומי שלנו נפגע. שנים רבות חשבנו שהלימוד, ההשכלה והידיעה הינם ערובה להתקיימותה של התורה בחיינו האישיים והציבוריים.
מסתבר, שלחויה, לתחושה ובעיקר להזדהות – תפקיד גדול בהרבה.
שמחת תורה, הביטוי של שמחה על סיום התורה, מבטא את החיבור הפנימי לעולמה של תורה. את הקשר אל הערכים שהתורה מבטאת.
העיקר הוא לא בסיום. העיקר הוא בשמחה.