הפסוק המקראי "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים לב,ז) משמש לא אחת כאסמכתא לחובת הלימוד לשמו של דברי-הימים. במקור, הדרישה היא לעיין בחסדיו של האל לעמו בעבר כנגד כפיות הטובה של ישראל בהווה. למה הדבר דומה? לאותה דרך שימוש קק"לית בשבר-הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ" (ויקרא יט, כג) המתפרשת כמצוות "עשה" שהזמן (ט"ו בשבט) גרמה: "עת לנטוע אילנות". רישא זאת במקורה מהווה פתיח לאיסור עורלה. אין בכל האמור כדי לצאת כנגד מעשי חולין מבורכים כנטיעת עצים או רכישת ידע היסטורי, אך מתברר כי לימוד העבר נדרש במקרא כדי לחייב את האדם במצוות: בינו ובין המקום, בינו ובין חברו.
כך, למשל, מוצגת מטרתו של הציווי לזכור את האירוע המרכזי של היציאה מגלות מצרים. זיכרון זה נועד להביא את האדם מישראל הן להכרה בחסדו של האל והן לחמלה של הזדהות עם הנמצאים במעמד בו היו יוצאי מצרים קודם שנגאלו: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט), "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה,יג-יד, וראו גם דברים טז,יב; כד יח, כב). מעמדם החברתי והכלכלי של הגרים-הנוכריים נחות דרך כלל מזה של האזרחים היושבים בנחלת אבותיהם בקרב עמם. תמוהה היא אפוא ההסתייגות הרווחת כלפי המסייעים לזרים שבתוכנו: בידוע שאין מתנים צדקה לעניים מרודים בבדיקה מוקדמת אם התורמים כבר מלאו את הנדרש לרווחתם המושלמת של בני ביתם.
זיכרון גלות מצרים המפורש בתורה עשוי ללמד על זיכרון החורבן הכפול על הגלויות שנתרחשו בעקבותיו. אפשרות שונה של מתן משמעות ליום תשעה באב תוארה לאחרונה באתר "כיפה":
אל תבכו על המקדש, בנו אותו: עם פתיחת תקופת האבלות של תשעת הימים, מפרסם מכון המקדש וידאו מושקע, ובו מסר ברור: במקום להתאבל ולקונן על חורבן הבית, יש לנו מה לעשות.
ההצעה האקטואלית הייתה לעסוק בבניית דגם משוכלל של מעשה בית המקדש כמתכונתו. אחד המגיבים להצעה זאת הוסיף נופך משלו: "לא רוצה בּוּבָּה, רוצה את האמיתי". לא כאן המקום לעיון במידת החשיבות הדתית של העיסוק בשחזור בית המקדש במתכונתו, או אולי בגזירה שווה אפשרית בין הרלוואנטיות של כינונו כבעבר לרלוואנטיות של החזרת מלכות בית דוד כקדמותה. בכל מקרה, במקרא עצמו ניתנה תשובה העשויה להיות תואמת מאד את התכונה לקראת בניית מקדש בימינו: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ - לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א, כח, ג). חרב ברזל וקדושה צרות זו לזו (שמות כ,כא).
מה עשויה אפוא להיות משמעותו של תשעה באב כיום החורבן הלאומי? יש טעם להרהר בנסיבות שגרמו לו פעמיים. המקרא וספרות חז"ל מנו את חטאי ישראל בימי בית ראשון ושני: אי-הציות לדברי נביא-האמת ירמיהו שציווה להיכנע למלך בבל ונהייה אחר נביאי השקר שהלהיבו למלחמה, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם.
ניתן גם להקיש ממשמעות זיכרון גלות מצרים לזיכרון הגלויות שלאחריה. זיכרון גלות מצרים נועד בין היתר ליצור הבנה לנפשם של הגרים והעבדים. זיכרון תקופת החורבן - כפי שהוא מצטייר באמצעות פסוקים לא-מעטים במגילת איכה - עשוי ליצור אמפטיה לפליטי חרב ורעב כדוגמת גולי ירושלים: "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ" (איכה ד,ט), "עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא וְלֹא הוּנַח לָנוּ... בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר" (איכה ה, ה-ט). רבים כמוהם חיים בסמוך לנו.
הכותבת הינה פרופ' במחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בר-אילן