לא קל להתגעגע לבית המקדש. לא קל להתגעגע לסיטואציה של הקרבת קורבנות על גבי מזבח. עיסוק שהיה עיקר העשיה בבית המקדש.
ברוחי אני מדמיינת את משיח בן דוד מגיע ומכריז על הקמת בית המקדש השלישי. אלפי פועלים מתחילים בעבודת הבנייה של הבית בו ישוב לשכון בורא העולם. הבניין מוקם להדר ולתפארת, נכון על ראש ההרים, נישא בראש הגבעות. הלויים עומדים על המעלות ופוצחים בנגינה ובשירה. ההתרגשות בשיאה. ומה עכשיו? מי צדק? רמב"ם? ריה"ל? הרב קוק? מה יוקרב על גבי אותו מזבח שנבנה, מצופה נחושת? האם זה יהיה פר? שה? איל? או אולי מלפפון? עגבנייה? חסה?
קשה כמובן להכריע בשאלה ההלכתית, ואני גם ממש לא מתיימרת, אך בכל זאת, אנסה להציע סוג אחר של קורבנות. קורבנות שאני חשה שיבטאו יותר מכל את תחושת ההקרבה, את תחושת החיוּת שעולה על גבי המזבח לשם ריבונו של עולם.
לעיתים אני חשה ריחוק מריבונו של עולם, מעין הרגשה כי חיי אינם הולכים בדרך בה היה רוצה שאלך, שאני רחוקה... טועה בדרך. אני רוצה להקריב, להעלות על גבי המזבח משהו ממני, חלק מתוכי. משהו שיבטא את מהותי, את כמיהתי, את דמי. אני יכולה כמובן להקריב פר, או שה. אך האפשרות הזו דוחה אותי, מרחיקה אותי עוד יותר. משהו באפשרות הזו רחוק כל כך מהעולם התרבותי והמוסרי שלי, שלתוכו גדלתי ועליו חונכתי.
ניתן כמובן ללעוג לתחושתי ולתפיסתי התרבותית והמוסרית, רחמנא אמר "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם", ואין כאן שום מקום לשיקול דעתי. בית המקדש השלישי נבנה בחסדי ה, ועלי להקריב פר זכר תמים!
אך ניתן גם להכיל את תחושותיי ולומר - אדרבא! התורה היא תורת חיים, הקורבנות הותאמו לעולמם התרבותי של אבותינו, לתפיסתם המוסרית והרוחנית, שיקפו את מוקד חייהם. לכן ממילא עליי לקחת חלק מחיי ולהקריב אותו לה. ואם זו ההתייחסות, אני לא רוצה להקריב פר, אותו פגשתי פעמים ספורות בחיי ברפת בקיבוץ של סבתא. אני רוצה להקריב משהו מתוכי, אני רוצה להקריב שיר.
אני כותבת שיר שכולו קורבן, השיר כמובן נטול חמץ ודבש, שיר תמים. אני כותבת אותו מדם ליבי, מתוך תוכי, וכולו מבטא את הריחוק ואת הרצון העז להתקרב, לחזור לדרך שבה אני והקב"ה צועדים יחדיו. השיר נכתב ואני ניגשת איתו אל בית המקדש. אני סומכת עליו את ידי, וחותמת את שמי. הכהן לוקח אותו ומעלה אותו על גבי המזבח - מזבח היצירות. הלויים שרים אותו מסביב, וכל ההדים מופנים למעלה ומשם מתפשטים אל הקירות וממלאים את החדר. הכהן לוקח מדמו של השיר ומזה אותו על המזבח, זורק מילה מילה, לכל הכיוונים. והשיר נודם. נעלם. הוא שלו עכשיו, לא שלי.
הצעה זו כמובן אינה מתיימרת להוות הצעה הלכתית. אין בי לא דעת ולא רוח על מנת להתמודד עם סוגיות כה משמעותיות בעולם היהודי. אך יש בה כדי לעורר את הדיון מהם הקורבנות, ועד כמה הם נוגעים לחיינו, ולעבודת ה שלנו.
כל אחד צריך לחשוב מהו הקורבן שלו, מהי החיוּת אותה הוא היה רוצה להקריב, איזה דם הוא היה רוצה לזרוק על גבי המזבח. כמו כן, עליו לחשוב איזה סוג של קורבן הוא רוצה להקריב עכשיו - עולה, או שמא דווקא שלמים - ליצור יצירה וליהנות ממנה יחד עם ריבונו של עולם. או אולי קורבן של אשם? המגיע ממקום של שממון וריקנות. אולי קורבן אשם יהיה בסופו של דבר פלקט ציור ריק. וניתן להמשיך ולדמיין עוד ועוד ועוד...