בירושלמי (ברכות ב, ד, ה ע"א) מסופר על יהודי אחד שהיה חורש ופרתו געתה לפניו. ערבי אחד שעבר במקום שמע את קולה ובישר ליהודי כי חרב בית המקדש. לאחר מכן געתה הפרה פעם נוספת והפעם בישר לו הערבי כי נולד המלך המשיח. היהודי שאל: מה שמו? והערבי ענה: מנחם. מכר היהודי את שורו ומחרשתו ונעשה מוכר בגדים לתינוקות (כדי שיוכל לראות את המשיח שזה עתה נולד). כאשר היהודי נכנס לעיירה שבה נמצא מנחם (המשיח), היו כל הנשים קונות ממנו בגדים לילדיהן, ורק אמו של מנחם לא קנתה.
שאלו אותה נשות העיירה: מדוע אינך קונה בגדים לבנך? והיא השיבה: כי אינה רוצה את הילד משום שנולד ביום שבו נחרב בית המקדש. היהודי, ששמע את דבריה, אמר לה כי הילד אינו אשם בכך שנולד ביום החורבן.
לאחר מספר ימים חזר היהודי לעיירה, ושאל את אמו של מנחם: מה עושה התינוק? היא ענתה: משעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מן ידיי.
הסיפור הטראגי על היעלמותו של המשיח מעורר שתי שאלות עיקריות: האחת, מדוע זכתה אמו של מנחם שבנה יהיה המשיח (היא כמובן לא ידעה זאת); והשנייה, מדוע בסופו של הסיפור בנה נלקח ממנה?
דומה כי התשובה לשתי השאלות אחת היא: אמו של מנחם זכתה ללדת את המשיח היות שהיא התאבלה והצטערה מכל לבה על חורבן בית המקדש (בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" [תענית ל, ע"ב]). צערה היה כל כך גדול עד שהיא כלל לא רצתה בילד (ולכן לא קנתה לו בגדים), שכן יום לידתו הזכיר לה את צער החורבן.
היא קוראת לו מנחם - אולי מתוך תקווה שהוא ינחם אותה על חורבן בית המקדש - אך היא לא מוצאת נחמה; ונראה כי דווקא מסיבה זו היא נענשת ובנה נלקח ממנה.
הסיבה לעונשה של האם היא אפוא משום שלא הצליחה להתנחם, ובמקום לשמוח על הולדת בנה, היא הצטערה על כך שנולד ביום החורבן.
נראה כי סיפור האגדה בא ללמדנו כי כשם שיש להצטער עקב אירועים קשים (כדוגמת חורבן הבית) כך יש לשמוח עקב אירועים משמחים (כדוגמת לידת תינוק); וכשם שעשוי להינתן שכר על צער ראוי (בזכות צערה של האם על חורבן הבית היא זכתה ללדת את המשיח), כך עלול להינתן עונש על צער מוגזם ואינו מוצדק (בגלל צערה של האם על הולדת בנה - הוא נלקח ממנה).
העיקרון לפיו צריך לדעת לשמוח בעקבות אירועים משמחים, נלמד גם מהמדרש הבא (פסיקתא זוטרתא, בראשית ו, ו):
"גוי אחד שאל את ר יהושע בן קרחה: אתם אומרים אלהיכם רואה את הנולד, והא כתיב ויתעצב אל לבו. אמר לו [ר יהושע]: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו: הן, בשעת שמחה שמחה, בשעת עצב עצב".
ממדרש זה למדים כי על אף שסופו של התינוק למות שמחים בשעת לידתו, שכן בשעת שמחה צריך להיות בשמחה (דומני כי בשעת עצב אין צורך להורות כי יש להיות בעצב, שכן העצב בא מעצמו).
המהר"ל בספרו דרך חיים (עמ רפו) מלמד עיקרון פסיכולוגי חשוב ביותר על טבע האדם, ולפיו דברים שליליים מורגשים יותר ומותירים רושם עמוק יותר אצל האדם מאשר דברים חיוביים (כך למשל, צערם של בני זוג חשוכי ילדים מורגש הרבה יותר מאשר שמחתם של אלו שזכו לילדים, או למשל, כישלון במבחן מורגש הרבה יותר מאשר הצלחה בו).
המהר"ל ממחיש עיקרון זה באמצעות הדוגמא הבאה: "מי שיש לו שני בני אדם האחד הוא שונא שלו והאחד אוהב שלו... יותר ניכר הרושם של השנאה מה שהוא שונא של האחד ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו".
על אותו משקל של דברי המהר"ל ניתן לומר, כי יותר ניכר הרושם של העצבות בשעת עצב ממה שניכרת השמחה בשעת שמחה.
ויהי רצון שנזכה להרבה שעות של שמחה ושנדע לשמוח בהן, שכן "בשעת שמחה - שמחה".
הרב אורי נויבירט דוקטורנט לפילוסופיה יהודית