בתקופת האבל השנתית שעוברת עלינו בימים אלה מהדהדים באוזנינו, כמו בכל שנה, דברי הגמרא: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם".[1] בכל דור ודור אנו מחכים ומתעקשים ששנאה זו תתבטל, ובכל דור ודור היא חומקת, כנראה, בין האצבעות. אבל מי יודע על איזו שנאה בכלל מדובר? שנאה כלפי מי? ומהו ה"חינם", הרי אם מישהו מודע לשנאה שלו, הוא נתן לה, מן הסתם, סיבה והצדקה, והוא לא יזהה אותה כשנאת חינם. שנאה חמקמקה זו ניזונת מחוסר מודעות כלשהו בתוכנו - חוסר מודעות לשנאה עצמה, או חוסר מודעות לגורמים האמיתיים לה, שמסתתרים מאחורי דעות והנחות, וגורמים לשנאה להיראות מובנת ומוצדקת. המאבק בשנאת חינם מצריך חקירה פנימית מורכבת וגם חשיבה מחודשת על עצם המושג.
בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומאבים... נכנסו לבית קודש הקודשים ומצאו שם שני כרובים. נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, "לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודה זרה?! ראו מה מצינו להם, ומה היו עובדים! הא כל אפיין שוין! [כל הפנים דומות!]".[2]
במדרש איכה מתאר הדרשן את חדירת העמונים והמואבים אל המקום הכי פנימי, האינטימי והאסור שבמקדש, אל תוך קודש הקודשים, מקום בו שני הכרובים נמצאים מחובקים. הם לא מזהים את החלל שבין שני הכרובים, החלל בו שוכן כבוד הא-ל בתוך עמו. מבלי להבין או להתעניין במשמעות הכרובים מוציאים אותם הכובשים החוצה, ומוליכים אותם בעיר לקול שיר בזיון: "כל הפנים דומות", הם לועגים. אם חשבתם שיש ייחודיות לאומה זו, ראו: כל הפנים בעולם דומות.
סיפור החשיפה מובא במדרש כהסבר לדברי העם הגולה בספר ירמיה, אשר נשארים בבבל מחמת חרפתם, "כי באו זרים אל מקדשי בית ה" (ירמיה נא, 51). לגולים אלה קשה זיכרון ירושלים. אחרי חשיפת הכרובים לעיני הזרים יכולים היהודים רק להתחבא בגולה, כבר אין להם לאן לחזור הביתה.
ההוגה היהודי-הונגרי תבור בלא דן ביחס הלשוני שבין המילים "גילוי" (חשיפה) ל"גלות", ואומר: "הקשר ביניהן הינו הקשר בין בית למחבוא. גלות הינה שלילתם של שניהם. במשמעות אחת: חוסר בית, ובשנייה, חוסר מחבוא. או, ליתר דיוק, שלילת בית ממישהו ושלילת מחבוא."[3] התנגשות בין שתי תרבויות עלולה לגזול מאחת מהן, או משתיהן, את המקום האינטימי שבו היא חיה את זהותה. לעיניים עוינות, ואפילו נייטרליות, הבוחנות את התרבות הזרה, האחרת, מבחוץ - כל הפנים דומות. הרי הכרובים במקדש אינם "סתם" פסלים, הם הסמל שלנו, והם טומנים בחובם עולם של שאיפות, של אהבות, של תפילות והגשמות. חופש הביטוי של הכרובים אובד עם כניסתם לכלוב השובה. כל הפנים הישראליות בעיני הכובש הבבלי; כל הפנים השחורות, הסיניות והיפניות בעיני "האדם הלבן" - כולן הופכות חלקות כעץ וכאבן, חסרות ייחודיות. מה שמביע עולמות עדינים של משמעות וניואנס הופך, באוזני הזר, למלמולי הברברים.
באלפי שנות הגלות בנינו קהילות שהיו לנו למקומות מחבוא מעיניהם הקרות של השכנים. מי שחי בגולה, בחברה נוכרית, עדיין מכיר את רגעי הכאב בהם הוא נאלץ לראות את עצמו דרך עיני הזר, ולחוות את ה"נכריות" של מנהגיו ואמונותיו. פרנץ פאנון, הוגה צרפתי שחור, כתב על מאבקיו עם חוויה זו, בפאריז של שנות השישים: בחברה מעורבת, "האדם השחור צריך להיות לא רק שחור, אלא גם שחור ביחס לאדם הלבן... בין לילה ניתנים לשחור שני קני מידה ביחס אליהם הוא חייב למקם את עצמו. המטפיזיקה שלו, או, בניסוח פחות יומרני, מנהגיו והמקורות עליהם הם הושתתו, נמחקו, מפני שהם עמדו בניגוד לתרבות אותה הוא לא הכיר, ואשר כפתה את עצמה עליו."[4]
לא בגזענות הבוטה מדובר, לא בשנאה הפשוטה, הגלוייה לעין. מדובר בדבר אחר שהוא שלילת האהבה. ביומרנות הדוממה של מי שנמצא במגרש הביתי שלו כלפי מי שבא מבחוץ או עומד מרחוק, יומרנות המחליקה על סמליו של האחר כאילו הם אינם, כאילו כל הפנים דומות.
מה שמאיים עלינו באחר אינו מה שאנו חושבים עליו. מאיימת המראה שהוא מעמיד מולנו, מראה מדייקת ומזייפת כאחד. לעיתים עומד האחר מולנו בעיניים מושפלות, ומנכיח את היותנו אלימים ולא סבלניים כלפיו; לעיתים עיניו ימלאו שנאה, שלאורה נהפוך לאכזריים ולגזלנים; ולפעמים הזר עצמו הוא זה שיהיה בעמדת הכח ומבטו הקפוא ירפרף עלינו מבלי משים, "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". הצבת התמונות הללו מולנו אינה נעימה, מה גם שהיא פשטנית ולא לגמרי מדויקת, שכן עמנו הוא באמת עם של ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, אך המשקיף מבחוץ לא תמיד מבחין בכך. כלפיו, הבוחן החיצוני, אנחנו חד-מימדיים, הוא לא מבחין בעולמות השלמים שבפנים. כל הבטה חיצונית היא כזאת, כלפי האחר וכלפיי. היא מעמידה כעין מראה מול עיני הבוחן, מראה מפחידה, אכזרית וכואבת, וזו סיבה מספיקה לשנוא את האחר שנאה טהורה ואצילה, שנאה שקטה ועדינה שאינה תלוייה בדבר. זו סיבה מספיקה, אך לא סיבה טובה.
יש דרכים אחרות להתגבר על אימת הלא-נודע, להכיר את הזר העומד מולי ולהכיר גם באי-יכולתי להבין אותו לכל עומקו. המקדש ייבנה כאשר נלמד את אומנות האהבה שאינה תלויה בדבר. את האהבה חייבים להקדים לסיבה, כי ייחודיות האדם הנברא בצלם אינו מתגלה אלא לעינים אוהבות וסבלניות, המחפשות בכבוד ובעדינות.
[1] יומא, דף ט עמוד א.
[3] Tábor Béla, "Epilogue to The Two Ways of Jewry", HEGEDUS Pal transl., (1991), available online: http://home.fazekas.hu/|Isuranyi/Zsutoszo_angol.htm
[4] Fanon, F. (1967) "The Fact of Blackness", pp. 109-110, Black Skin, White Masks, C.I. Markmann trans. (New York: Grove Press), pp. 109-140.
הכותבת עמיתה בבית המדרש לצדק חברתי