הגמרא במסכת יומא (דף ט' ע"ב) מלמדת אותנו מהם העוונות שהובילו לחורבן בית המקדש הראשון, ומה העוון שהוביל לחורבן בית המקדש השני: "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... שפיכות דמים דכתיב (מלכים ב' כ"א ט"ז) 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה'. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".
והנה, אם נתבונן בדברי הגמרא, נוכל לשאול 3 שאלות:
1) הרי אחד מהעוונות שבגינם נחרב בית ראשון היה "שפיכות דמים". ולא סתם שפיכות דמים, אלא רצח של חפים מפשע. שהרי הפסוק מציין שמנשה שפך "דם נקי". במילים אחרות- הוא לכאורה רצח לחינם. האם אין עוון זה לבדו הוא הגילוי הקיצוני ביותר של שנאת חינם? אם כן- הכיצד שנאת החינם בבית שני הייתה חמורה יותר מעוון זה של מנשה, פלוס העבודה זרה וגילוי עריות שהיו רק בבית ראשון?
2) הגמרא מציינת שבבית שני היו עוסקים בתורה ובמצוות "וגמילות חסדים". כיצד ניתן להתעסק בגמילות חסדים, שכל מהותו להיטיב למי שאיני חייב להיטיב לו, ובכל זאת לחטוא בשנאת חינם?
3) מהי בעצם שנאת "חינם"? כיצד ניתן לשנוא מישהו "לחינם"? הרי אם תשאל כל אדם מדוע הוא שונא את פלוני הוא יאמר לך שזה בגלל שהוא עשה לו משהו או בגלל קנאה או בגלל תחרות ביניהם על אותם משאבים וכד'.
ננסה להתחיל דווקא במענה על השאלה השלישית, מתוך ניתוח תחילת הסיפור התלמודי על קמצא ובר קמצא (גיטין נ"ה ע"ב- נ"ו ע"א). נתרגם את הסיפור לעברית: "היה איש שהיה לו אוהב בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא והוא ערך סעודה. אמר לו למשרתו 'לך תזמין לי את קמצא', הלך והזמין בטעות את בר קמצא. בא בעל הבית ומצא את בר קמצא שהיה יושב בסעודה. אמר לו 'הרי אנחנו אויבים, מה אתה עושה כאן? קום וצא!'. אמר לו 'מכיון שאני כבר כאן תעזוב אותי ואשלם לך מה שאני אוכל ושותה'. אמר לו 'לא'. אמר לו 'אשלם לך דמי חצי מכל הוצאות הסעודה'. אמר לו 'לא'. אמר לו 'אשלם לך דמי כול הסעודה'. אמר לו 'לא'. תפס אותו ביד, הקים אותו והוציא אותו. אמר (בר קמצא) הואיל והיו יושבים חכמים ולא מיחו בו זה אומר שלא אכפת להם, אלך ואסכסך אותם עם המלך...".
הבה נתבונן- אמנם הן העשיר והן בר קמצא התנהגו בצורה מגעילה ביותר ומזעזעת, אבל לכאורה זה עדיין לא שנאת "חינם". זו אמנם שנאה תהומית חולנית, אבל לא שנאת "חינם". הרי העשיר שגירש את בר קמצא עשה זאת בהיות שכבר היו אויבים ותיקים, אז לכאורה זו שנאה פסולה ונקמה אסורה, אבל עדיין לא שנאת "חינם". גם בר קמצא שעשה מעשה חמור מאוד של "מוסר", לא עשה זאת "חינם". הוא עשה זאת כנקמה על זה שביזו אותו ליד כל נכבדי ירושלים והם לא מיחו. אבל, כאמור, הגמרא במסכת יומא ציינה שהייתה שנאת "חינם". לא סתם שנאה, אלא שנאת "חינם". כיצד הדבר ייתכן?
אלא, עלינו להקדים הקדמה קצרה. אדם או חיה מונעים לפעולה או רגש בשביל להשיג מטרה עתידית מסוימת. אריה הוא חיה אכזרית ומסוכנת מאוד. אבל, אריה שאינו רעב, אולי לא תמיד יתאמץ לרדוף אחרי הטרף, לא משום שהוא נהיה הומניסט פתאום, אלא פשוט כי אין לו אינטרס להתאמץ לחינם. גם אדם, אפילו הרשע ביותר, עושה זאת למטרה מסוימת. מטרה אגואיסטית בזויה, חמורה, ולחלוטין לא ראויה, אבל עדיין יש לו אינטרס. אמנם אינטרס חולני, אבל עדיין אינטרס, כשהוא עושה רע. אבל- אם עשיית הרע לזולת, אפילו אם הוא שונאו, תזיק גם לו יותר משתועיל לו, הוא כנראה לא יעשה אותו, בהנחה שהוא רציונאלי. לא משום שהוא נהיה אדם טוב פתאום, אלא מתוך דאגה לאינטרס העצמי שלו.
בסיפור של קמצא ובר קמצא אנו עדים לשנאה כל כך חולנית, שאיננה משקללת אפילו את האינטרס האגואיסטי (הפסול מאוד כשלעצמו!) של השונא. הוא שונא את השני יותר מאשר אוהב את עצמו. לבעל הסעודה הוצע על ידי בר קמצא החזר של דמי כל הסעודה בתמורה לאכילה של אדם אחד. כל איש עסקים מתחיל היה מקבל את ההצעה הזו ברצון, אפילו אם שונאו המושבע היה מציע אותה, בגלל שיש לו אינטרס ברור לקבלה. גם לבר קמצא אמנם הייתה סיבה לעשות מה שעשה, שהרי שפכו את דמו, אבל זו עדיין הייתה שנאת האחר שגדולה מאהבת עצמו. שהרי ברגע שבית המקדש נחרב ועם ישראל נרצחו והוגלו, גם בר קמצא סבל כמו כולם מהגלות. אבל, הוא העדיף נקמה על פני טובתו שלו וטובת היקרים לו.
כלומר, הפירוש המילולי של "שנאת חינם" איננו "שנאה בלי סיבה בעבר", אלא "שנאה בלי אינטרס עתידי", שנאה בלי תכלית עתידית (אפילו לא תכלית אגואיסטית פסולה של השונא עצמו).
אחרי שהבננו את הנקודה הזו, ניתן לתרץ גם את שתי השאלות הראשונות שלנו מתחילת המאמר.
לגבי השאלה הראשונה- אמנם מנשה היה רוצח נתעב ופושע מלחמה, ואכן, בין היתר בגלל פשעיו החמורים נחרב בית המקדש הראשון. אבל עדיין, קיימת דיוטא תחתונה לרדת אפילו יותר ממנו. למנשה היה גבול חולני ומעוות, שלא מוריד מחומרת מעשיו הנוראים ומעונשו, אבל עדיין היה גבול כלשהו. הוא אמנם רצח כאלו שלא הגיע להם, אבל סיכנו את שלטונו לפי דמיונו החולה. הוא לא רצח מישהו בלי שיהיה לו עצמו אינטרס או מישהו שרציחתו תסכן גם אותו עצמו. בבית שני היו במצב חמור יותר אפילו מחטאי מנשה הנוראיים והמזעזעים- שנאת הזולת הייתה אידיאל גם בלי אינטרס מצד השונא, ובהיבט הזה שנאתם חמורה יותר. אם נחזור למשל האריה מלמעלה- אריה שטורף כי הוא רעב עושה עוול עצום לקורבן ומסכן את שלום הציבור, אבל אריה שיתקוף סתם גם כשאינו רעב יעשה עוול עצום לפי 100 חיות מאשר האריה הראשון, שגם הוא מושחת מאוד.
לגבי השאלה השנייה- ניתן לעזור לזולת אפילו לפנים משורת הדין ולגמול איתו חסד, לא כי אנו אוהבים אותו, אלא רק כי כך אנו מצווים על ידי התורה, ויחד עם זאת לשנאות אותו או אחרים בלי תכלית. פשוט שנאה לשם שנאה. ניתן דוגמא- אדם יכול לתת צדקה לעני ובכך לסייע לו, אבל לשלוח לו בסוף עקיצה "תראה איזה אפס אתה. כמה אתה צריך אותי ותלוי בי". עשית כבר מצווה, הוצאת כסף לצדקה. תעשה אותה שלימה. תן לו במאור פנים ובמחמאה ועידוד כנים. תראה לו שזו עזרה מכל הלב ומתוך אהבה. ואם לא מחמת אהבת העני, אז לפחות מחמת האינטרס האישי שלך לקיים מצווה בשלימותה. למה לבייש אותו בסוף? מה האינטרס שלך לחטוא ולהיענש אחרי שכבר הוצאת כסף, רק בשביל לצאת מגעיל מול העני ולבייש אותו?
נשמע לנו חולני מאוד התיאור. ברוך ה'. אולי זה אומר שאנחנו בדרך בע"ה לתקן את העוון של שנאת חינם.
שה' יתברך יזכנו לאהבת חינם, ויהפוך אבלנו לששון בבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.