"הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה".
המסורת הזו מביעה באופן הפשוט ביותר את הדעה שהתורה צריכה להיות נחלתם של רבים.
באבות דר' נתן[2] מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין זה:
"והעמידו תלמידים הרבה: שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים"
המחלוקת מעמידה את בית שמאי כקבוצה אליטיסטית, שממיינת את התלמידים בכניסתם המציבה קריטריונים פנימיים (חכמה, ענוה, כשרים) וחיצוניים (בן אבות ועשיר), לעומת בית הלל המבקשים, להנחיל את התורה לכל, תוך התעלמות מכל אותם קריטריונים.
המסורת הבבלית המפורסמת מספרת על הלל הזקן ששילם בכל יום חצי שכר עבודתו כדי להכנס לבית המדרש, עד שכמעט מת מקור בשעה שהתעקש להמשיך ללמוד תוך שהוא תולה עצמו על הארובה בזמן שלא היה לו כסף[3]. הסיפור כתוב כשיר הלל להלל, שמסר נפשו על אהבת תורה. בצורה זו גם נתקבל הסיפור במערכות החינוך שלנו. אך יש בסיפור מתח עצום ולא קל בין עולמם של שמעיה ואבטליון, גדולי הדור, לבין כל העולם שמחוץ לבית המדרש. הלל נפגש עם עולם שהאמין שהתורה צריכה להיות סגורה וספונה, ועוברת בתוך קבוצה אליטסטית. מעשהו ההירואי נחשב לרף שמעמיד כל אדם בחובת לימוד התורה. אולם דווקא הוא זה שהנחיל לעולם את האלטרנטיבה ההפוכה: "העמידו תלמידים הרבה". מהלל והלאה נמתח הקו המורה לפתוח את התורה לכל המבקש ללמוד.
גם היום ניתן להבחין בין המגמה המבקשת לשמר את התורה בחוגים סגורים ומצומצמים, לבין המגמה המבקשת להנחיל תורה לכל. כך למשל אפשר להבחין בתהליך הכניסה של פרוש קהתי למשנה, שתפש את מקומו של הפירוש הקלאסי של ר"ע מברטנורא או תוספות יום טוב. או לדוגמה, התלמוד במהדורת הרב שטיינזלץ, שבא לפתוח שערי תלמוד לכל מי שאותיות דפוס וילנא בארמית ללא תרגום קשות לו. כך גם מקראות גדולות "תורת חיים" שריבעו את אותיות המפרשים הקלאסיים ואיפשרו לכל אחד לפתוח את הספר גם אם אינו מיומן בקריאת אותיות כתב רש"י.
מנגד ישנם חוגים המתעקשים לשמר את התורה בחוגיה הסגורים ביותר. את ספריהם[4] מפרסמים בדווקא בכתיבה "רבנית" (כתב "רש"י") ובסגנון שרק חוגים סגורים ומצומצמים מסוגלים לקרוא[5]. אמנם תכונה זו אינה מאפיינת רק את לומדי התורה. כל חוג מקצועי מנסה לשמור על אוצרות הידע שלו. כך לרופאים ולרוקחים יש את כתיבתם הייחודית, לעורכי דין את שלהם וכדו'. ברור שהמגמה המבקשת ליצור לימוד תורה "בסתר" אינה מחבבת את הרעיון של לימוד תורה המוני. אולם המסורת היהודית המקורית ביקשה לשתף את הציבור הרחב בלימוד התורה. זהו הרקע להתפתחותה של הדרשה של שבת.
התלמוד הירושלמי [6]מתאר את הדרשה כך: "על ידי שהוא טורח ואין לו פנאי לעסוק בדברי תורה, ניתנו לו ימים טובים ושבתות לעסוק בהם בדברי תורה". כלומר בשבת היה מגיע כל ההמון לבית הכנסת, ושם היה זוכה בנוסף לתפילה גם לשמוע דרשה מהחכם. אומנותה של הדרשה היא בקישור המדוייק שיש בינה לבין הציבור השומע: הדרשה בנויה על מיתאם של שפה, רמיזות חברתיות ואקטואליה. הדוגמה הבולטת ניתן למצוא בדרשותיו של הרב עובדיה יוסף במוצאי שבתות. השפה, התוכן, המסרים, ההומור – הכל מכוון לציבור שעמל בששת ימי המעשה ומחפש מזור ומרגוע לנפש, עם הכוונה דתית ומעשית. לקהילות שונות יש צורך בדרשות שונות. ציבור שמורגל בקריאה ביקורתית ובחשיבה עצמאית מבקש לשמוע דרשות שיש בהן "תו תקן", העונה להשכלתו ולתרבותו. החברה הישראלית ממלאת את שעות הפנאי בתחביבים מגוונים: ספורט, מוסיקה, קולנוע ותיאטרון. המשימה העומדת לפתחנו היא להכיל את לימוד התורה כמרכיב משמעותי בתרבות שעות הפנאי המשפחתית. אני משוכנע שהתורה כסם חיים יכולה להכניס הרבה רוגע והרבה בריאות לרבבות בתים בישראל. ילדים הרואים את הוריהם (אבא ואמא) יוצאים מן הבית עם גמרא או כל ספר אחר מתחת לבית השחי, יפנימו טוב יותר ועמוק יותר את מרכזיות התורה בחייהם. חובת המורים היא להיות זמינים ולמלא את הפנאי באפשרויות של לימוד. העצמת לימוד התורה בקהילותינו תעמיק את הקשר הטבעי שבינינו לבין נותן התורה, ובהחזר אור יאיר ה' פניו אלינו ולבתינו.
@ שאלות לדיון:
האם הפיכת התורה לנחלת רבים פוגעת בכבודה של תורה? האם היא מעצימה אותה?
מדוע אנו נוטים לפרש את סיפור הלל הזקן תוך התעלמות מהרחקתו מבית המדרש?
מהן המשמעויות הרוחניות והמשפחתיות הנובעות מהעמדת לימוד התורה המשפחתי במרכז הבית?
תורה בקהילה ותרבות שעות הפנאי
"המחלוקת במסכת אבות מעמידה את בית שמאי כקבוצה אליטיסטית, שממיינת את התלמידים בכניסתם המציבה קריטריונים פנימיים וחיצוניים , לעומת בית הלל המבקשים, להנחיל את התורה לכל, תוך התעלמות מכל אותם קריטריונים..." - ומה בימינו ?
