שבועות ועצרת

רבים וטובים עסקו בשאלה מדוע זכה חג השבועות לכינוי עצרת.

בשונה אולי מכל החגים, שבועות הוא חג מיותם, אין לו מצווה עצמאית כפי שמצינו בפסח או בסוכות. בתודעה הישראלית שבועות הוא חג הביכורים. בראשיתה של הציונות, החלוצים, אשר ראו את השיבה לארץ כחזרה לימי התנ"ך, חיפשו את הסממנים הדתיים שקשורים לעבודת האדמה, וממילא התחברו למצוות הביכורים וקשרו אותה לחג השובעות בדווקא.

אלא שהבאת הביכורים אינה מאפיינת בדווקא את חג השבועות. שבועות הוא רק הזמן האחרון שניתן להביא ביכורים לירושלים ולקרוא את מקרא ביכורים. מחג השבועות ואילך מביאים ביכורים אך לא קוראים.

א"כ, מהי המצווה המאפיינת של חג השבועות? מסביר רבי לוי יצחק שזוהי מצוות השביתה ממלאכה, או כפי שהתורה כינתה אותה - עצרת. מדוע כינו את איסור מלאכה בחג השבועות עצרת? מסביר רבי לוי יצחק כי רק בשבועות עוצרים ממלאכה באופן טוטאלי. בשונה משאר המועדות, בהם יש יו"ט ולאחריו את חול המועד אשר מותר במלאכת דבר האבד - חג השבועות כולו עצור ממלאכה.

הביקור בליטא

רבי לוי יצחק מסביר שאת פרוש זה הוא נתן בביקורו בארץ ליטא. קל לנחש שרבי לוי יצחק נזהר שלא לתת פירושים חסידיים למילה עצרת בארצם של המתנגדים. אולם, בהמשך דרשותיו נותן רבי לוי יצחק פירושים חסידיים למילה עצרת וקושר בכך את שמו של החג עם מתן תורה.

עצרת והגבלה

הפרוש הראשון שנותן רבי לוי יצחק למילה עצרת הוא הגבלה:

"הוא ע"פ דברי הרמב"ן שפירש על הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ופירש כשמגיע יראה ואהבה לבורא...אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצווה...וזה הפירוש מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כי החפץ הוא מלשון כלי...והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי התעוררות גדולה ולא היה להם עדיין שום מצווה לעשות להתעוררות כלי, מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו השלום...וממצוה הזה היו עושים כלי להתעוררות ועל שם זה נקרא בשם עצרת".

חג השבועות הוא יום הנישואין של כנסת ישראל עם הקב"ה. ימי ההגבלה טרם חג השבועות היו ימים קשים לישראל, כמו חתן וכלה שמחכים לרגע הנכסף. והנה, דווקא בימים שבהם החיבור בין החתן לכלה הוא כמעט המלא ביותר, מגיעה הגבלה והרחקה. כך נוהגים עד היום אחינו האשכנזים שלא נפגשים עם כלותיהם קודם החופה. מה פשרה של הרחקה זו?

לעיתים דווקא שחושקים בדבר, מתוך החשק הגדול עלולים אנו להקדים את המועד, ואז הקבלה של הדבר אינה בשלמותה, היא נעשית מתוך סערת רגשות שלא ברור לאן היא תוביל. בשיר השירים אומרת השולמית 'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ'. אהבה היא רגש גדול וצריכה לבוא בזמנה, אסור שסערת הרגשות תוליך שולל את האדם. דוגמא מתחום קצת שונה הוא האוכל. לפעמים אדם חפץ במאכל מסוים ומתוך תאווה למאכל הוא אוכל במהירות, וכיוון שכך הוא לא נהנה ממנו אלא מכאב בטן גדול. כך באהבה וכך היה גם בעת מתן תורה, בכדי לא להקדים את זמן החופה נתן הקב"ה לישראל את ימי ההגבלה. ישראל שנשתוקקו לקיים מצוות הרוויחו מציווי זה רווח כפול: ראשית, הם קיימו מצווה, ושנית, הם קבעו לעצמם גבולות שאומרים להגן עליהם בפני חיפזון שלא במקום.

על כן קראו לשבועות עצרת על שם אותה הגבלה. ע"י אותה גדר טובה נתחברו ישראל לקב"ה.

עצרת ועוצר

כפי שהערנו בפתיחה לדברינו, לכל חג יש את המצווה המאפיינת אותו, בסוכות אנו יושבים בסוכה ונוטלים לולב, בפסח אנו אוכלים מצוות ומקיימים את מצוות והגדת לבנך, א"כ מהי המצווה של חג השבועות?

רבי לוי יצחק מסביר שספירת העומר שחג השבועות נמצא בתכליתה היא המצווה של החג. אלא שא"כ עולה השאלה, מדוע אנו שמחים בסופה של מצוות הספירה ולא במהלכה:

"והנה צריך להבין מפני נקרא יו"ט ההוא על מצווה שעברה? וכמו שבאיזה סיום מסכתא ...אזי גדול מאוד השמחה ועושין סעודות גדולות כמו שראינו באיזה אנשי מעשה אשר תורתם אומנותם, ובאמת לשמחה מה זו עושה, הלא כבר עבר המצווה ההוא ?

...על זה אנו עושים שמיני עצרת בכדי לעצור עוד השמחה, וזהו הטעם בסיום מסכת. וזהו גם כן הטעם שאנו עושין אותו יו"ט על סיום מצוות ספירה שזיכה אותנו הקב"ה ועל זה נקרא בשם עצרת".

חג השבועות הוא בבחינת after party של ימי הספירה. אנו מנסים לשמחו יום נוסף ולא להפסיק את קיום המצווה. כאשר עושים מסיבת סיום מסכת אנו לא שמחים על סיום הלימוד חס ושלום. אין דומה מסיבה זו למסיבה שבאה בסיומו של קורס מעצבן וקשה ומטרתה שחרור לחצים ופריקת מתחים.

השמחה שבאה בסיומו של פרויקט טוב היא בעצם ניסיון להוסיף עוד יום אחד של מלאות רוחנית מעשייה. אולי בדומה למסיבת פרישה של אדם מעבודתו שבה האדם מרגיש בפעם האחרונה את טעמה של העבודה מכיוון אחר, פחות מחייב ויותר משמח.