היכולת לעסוק בשבועות, היא בדרכים מגוונות, אם דרך פרשיית מעמד הר סיני בתורה. אם דרך פרשיות הביכורים שבתורה, ואף דרך תוכן מגילת רות.
במאמר זה נבחן את מהות החג דווקא דרך מנהגיו ההלכתיים - מנהגי אכילת מאכלי החלב (או החלב והבשר). אנו נראה שדיוקם של המנהגים הוא מדהים ונועד כולו להגדיר את מהות החג. התבוננות בהלכה מראה ארבעה אפשרויות למנהג לאכל מאכלי חלב בשבועות:
אפשרות ראשונה:
אכילת מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר המקבילים לאכילת שני התבשילים שלוקחים בפסח - כנגד חגיגה וכנגד קורבן פסח. "...ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים (שו"ע או"ח סימן תצד סעיף ג). כיוון שערוב החלב והבשר באותה הארוחה מצריך שני לחמים, יש בכך גם זיכרון לשני הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים. על פי הבנה זו תבשיל החלבי הוא כנגד קורבן הפסח, והתבשיל הבשרי הוא כנגד קורבן החגיגה. הבאת הלחם היא תוספת המתייחסת לשתי הלחם (מובא בהג"ה).
אפשרות שנייה:
המנהג הוא לאכל מאכל חלב וגם בשר, אולם לא הם המטרה, אלא כיוון שלא ניתן לאכל בשר וחלב מלחם אחד, אנו מחויבים להביא שני לחמים וזה כנגד שתי הלחם. על פי הבנה זו, לא מקבילים בין מאכלי החלב והבשר לקורבן הפסח והחגיגה, אלא הם אמצעי לצורך הבאת שתי הלחם. כמו השני תבשילין וכו כן אוכלים וכו-ר"ל כשם שבפסח עושין זכר לקרבן כן אנו צריכין לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם שהיו מביאין וע"כ אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם שתי לחמים דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד ויש בזה זכרון לשתי הלחם (משנה ברורה ס"ק יד). את דברי ההגה של הרמ"א "שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה" מבאר המשנה ברורה באופן ש"כשם שבפסח עושין זכר לקרבן כן אנו צריכין לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם", ולא שתבשילי החלב והבשר הם מקבילים לקורבן הפסח וקורבן החגיגה, כפי שאכן משמע מההג"ה עצמו.
אפשרות שלישית:
אפשרות נוספת במנהגי החלב עושה המשנה ברורה ביחס לגרימת ה"אילוץ" להביא שני לחמים. אם על פי האפשרות השניה, נעשה האילוץ דרך אכילת מאכלי חלב ולאחר מכן בשר, הרי עתה הוא מביא לאילוץ זה דרך אפיית לחם חלבי. ב לחם וכו - לכן נהגו לאפות לחם אחד עם חמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר" (משנה ברורה ס"ק טו). באופן התייחסות זה, מנקז המשנה ברורה את עניין החלב לתוך הלחם עצמו.
אפשרות רביעית:
אכילת מאכלי חלב היא לזכר בני ישראל שאכלו מאכלי חלב לאחר מעמד הר סיני כיוון שלמאכלי בשר צריכים היו הכנה רבה בעקבות קבלת התורה והמצוות שבה. על פי הבנה זו אוכלים רק מאכלי חלב בשבועות. "מאכלי חלב-עיין מ"א ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה" (משנה ברורה,ס"ק יב). בלא שניכנס לבעיות הפשט שבכל אפשרות,המשותף לכל הביאורים הוא, הדגשת מציאות החלב, וכן יצירת קירבה בין הבשר והחלב, הרבה מעבר למה שאנו רגילים בחיי היום יום. אם ביום יום אנו לא אוכלים באותה הארוחה משני המינים, מתוך זהירות, הרי המנהג בשבועות גורם באופן יזום לאכילת מאכלי בשר וחלב באותה הארוחה, כשהבעיות שיכול מנהג זה לגרום ("ויזהר אז להסיק התנור יפה בין לחם ללחם וגם צריך מרדה חדשה דלא כמקצת נשים שמהפכין אותה על צד השני דהא בלוע מעבר אל עבר משמנונית" (משנה ברורה סוף ס"ק טו) לא רק שאינן מרתיעות את רבנן, אלא הם אף מקילים ביום זה ברמת הזהירות הנהוגה על ידם כרגיל, בהפרדת הבשר והחלב. "ויש מן הפוסקים שמתירים בשבועות לאכול מאכלי חלב וגבינה אחרי מאכל בשר קצת לפני שיעור ההמתנה הנהוג בכל שנה.
ספר התודעה על חודש סיוון - מאכלי חלב.
היוצא מן הכלל היא האפשרות האחרונה המייחסת את שבועות למציאות החלב בלבד, בלא לערב בו בשר. אולם ברור שגם מנהג זה יצטרך להבחן בהקשר ליחסי הגומלין שבין הבשר והחלב שבשלשת האפשרויות האחרות.
איסור זיווג הצד ה"נותן" עם הצד ה"מקבל" במאפייניהם הגופניים - חוץ משבועות התבוננות על מקור האיסור לעירוב בשר עם חלב, - "לא תבשל גדי בחלב אימו (דברים י"א, כ"א), נוסך אור על יחסי הגומלין שבין הבשר והחלב. כיוון שהאיסור ההלכתי אינו מצטמצם לבישול עם חלב המגיע דווקא מן האם של אותו הבשר (הגדי), אנו צריכים להסיק שביטוי התורה הוא עקרוני מערכתי, ובה ללמד על החלב כמקור המקיים את הבשר (כפי קיום האם את הגדי). הבשר במובנו הרחב (ואיסור לא תבשל גדי וכו חייב להבחן במובנו הרחב), מגדיר את מרחב החיים המקסימאלי שלנו.
כך מביא הכתוב ביחס לאכילת הבשר. כי ירחיב ידוד אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר".
רש"י כי ירחיב וגו - למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר: (דברים יב כ).
החלב אם כן כמגדיר ההלכתי של "אימו", מהווה את מקור הכוח המקיים של מרחב חיים זה. השוואה בין החלב לבין המים שאף הם מקיימים את הנפש, תמקד לנו, מהו המאפיין את כוח הקיום המגיע מהחלב.
"ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה. ויאמר אליה השקיני נא מעט מים כי צמאתי ותפתח את נאוד החלב ותשקהו ותכסהו"(שופטים ד, יח - יט).
מפרשת יעל וסיסרא, אנו רואים שיעל משנה מבקשתו של סיסרא ובמקום להשקותו במים, היא משקהו חלב. בפרשה זו מגדירה דבורה בשירתה, את אפיונם של המים כ"אדירים"
"תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה...".
רש"י "בספל אדירים - בספל ששותין בו מים שהמים נקראו אדירים שנאמר במים אדירים" (שופטים ה, כד - כה).
מחז"ל אנו למדים שכוח ה"אדירות", היא מידת השמים תהלים פרק ח (ב) יְקֹוָק אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם:
רש"י ד"ה מה אדיר שמך - יותר מכדי כח מדת התחתונים לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם: תהלים ח ב) כך גם במסכת שבת "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?
אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים".
רש"י מה אדיר שמך - אדיר הוא הרבה בארץ, ואין ראוי לך ליתן הודך שם, כי אם על השמים" (שבת פח ע"ב).
השמים הם גם מקור הופעתם של המים.
"וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא). לעומת המים, החלב מהווה מקור חיים התואם את המציאות על הארץ. אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב +שיר השירים א+ צרור המור דודי לי בין שדי ילין - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בין שדי ילין. רש"י אף על פי שמיצר ומימר לי דודי - בעגל, שאמר הורד עדיך.בין שדי ילין - אמר מיד לעשות לו משכן, להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים, שנראים במקדש ראשון כשני שדים, דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח (שבת פח, ע"ב). את התורה ממשילים חז"ל הן למים
"עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם - כיונים שעיניו צופות אל ארובותיהם כך עיניו על בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם מוצאי התורה המשולים למים (שיר השירים ה, יב ורש"י שם). והן לחלב "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים - לשון ויעתק משם (בראשי יב), ד"א בדולי מן התורה שנקראת חלב ועתיקי משדים מוסרים מלפני ת"ח (ישעיהו כח, ט).
המשלת התורה הן למים והן לחלב, תבואר על פי דרכנו, כביטוי לשתי דרכי הנהגה אלוהית את המציאות. האחת ממקור החיים שמן השמים, והשנייה ממקור החיים שמן הארץ. כוח החיים שמן השמים המופיע דרך הגשמים היורדים מן השמים, מעצים את החיים בכוחות החיים השמימיים. לעומתו כוח החיים שמן הארץ, המופיע בשיאו כשני שדיים הבולטים מבית קודשי הקודשים (שבת פח, ע"ב),
הוא מעצים את הכוחות הגופיים שבנו לתת להם מעוצמת המקור המחייה הזה בעל המאפיניים הגופיים. הבנת משמעות הבשר מצד אחד, והחלב מצד שני, נותנות את הרקע להבנת איסור "לא תבשל גדי בחלב אימו". כפי שבארנו, הגדרת הכתוב את היחס שבין הבשר והחלב כיחס שבין "גדי" ו"חלב אימו", מלמדת שהבעייתיות בקשר הבשר עם החלב הוא מצד יחסי הגומלין שבין הכוח המקיים הגופי, לבין תוצר הכוח ה"בשרי" שלו הוא מעניק חיים. התורה מלמדת אותנו שיצירת זיקה קרובה מידי ביניהם, יש בה בכדי להעצים את כוחות הגוף מעבר לפרופורציה המסוגלת להיות תורתית.
מתוך כך יש להבין, שהגברת הזיקה שבין החלב והבשר דווקא בשבועות, מלמדת שההנהגה האלוהית המופיעה בשבועות, מכוונת לאיחוד שבין מציאות החלב והבשר. איחוד זה משמעותו היא הופעת קשר בלתי אמצעי בין הכוח האלוהי המקיים, לבין תוצר החיים הגופי ה"מקבל", כל זאת בתוך המערכת הגופית. את המגמה הזו כמובן יש למצוא בכל פרטי מהלך מעמד הר סיני ובנושא הביכורים שבמקרא. ארבעה יחסי גומלין בין השכינה וישראל תפיסת הזיקה שבין מאכלי החלב לבשר, כמבטאים את מהות זמן שבועות, מחייבת להבין שארבעת דרכי הגישה שראינו בשו"ע, מבטאים ארבעה גוונים בהופעת שבועות.
אופן ההתייחסות הראשון, המקביל בין קורבן הפסח והחגיגה לבין מאכלי החלב והבשר, מתייחס למציאות הכוח המקיים הגופי - החלב, כמופיע את ההשגחה האלוהית של שבועות (כפי שקורבן הפסח מופיע בפסח), כשמאכלי הבשר הם ה"הגבה" מן הצד ה"מקבל" לאפיון הנהגה זה, בדיוק כפי שקורבן החגיגה הוא הביטוי של המציאות ה"מקבלת", ביחס לקורבן ה"פסח".
אופן ההתייחסות השני, בו מאכלי החלב והבשר מהווים אמצעי להבאת שני לחם לשולחן האוכל, אמנם מצד אחד הזיקה שבין הצד ה"נותן" וה"מקבל" היא מאוחדת יותר, שהרי שתי הבחינות מופיעות בשתי לחמים שהאחד הוא בדיוק כפי השני. אולם הכוח המקיים בעל המאפיין הגופי כ"חלב" וכוחות הגוף ה"מקבלים" כ"בשר", אינם מצליחים להיות מובעים כמציאויות ברורות בפני עצמם, אלא רק דרך שתי לחם דומים.
אופן ההתייחסות השלישי המחדיר את מציאות החלב בתוך הלחם עצמו, ובכך מבדיל באופן ממשי בין לחם ללחם, מגיע אמנם ליכולת הפרטת היחס שבין הכוח המקיים בעל המאפיין הגופי לבין כוחות הגוף במציאות המקבלת בתוך שתי הלחם עצמם, אולם גם פה בלא יכולת להגדיר את הזיקה שבין המציאות ה"נותנת" וה"מקבלת" כיחס שבין חלב ובשר.
אופן ההתייחסות הרביעי, המציג את אכילת מאכלי החלב כאילוץ מפאת אי יכולת עם ישראל לאכל מאכלי בשר, מבטא באופן הנמוך ביותר את זמן שבועות, רק מצד הכוח המקיים בעל המאפיין הגופי, בלא לבטא במקביל את האיחוד כלפי המציאות המקבלת, כשגם רמת הופעה זו של שבועות אינה הכרתית, אלא מולדת בדרך ה"אילוץ".
כבוד תורה "משמת ר"ע - בטל כבוד התורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות...וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה" (סוטה מט ע"א). ביאור מנהגי אכילת החלב והבשר וכו בשבועות על ארבעת גווניו, פתח אם כן לנו צוהר ביחס למנהגי חז"ל, שאינם רק "זכר" לעבר, אלא אופן התפסה מממשי למהות ה"זמנים". אולם לא רק זאת. היכולת הפרטנית הזו, מביאה את הנהגות ה, לרמת חדירה שאין כמותה במציאות, מעצימה את האינדיבידואליזם התורתי, והופכת את החוקיות התורתית להיות ריאלית ורלוונטית, לא רק בבית המדרש, אלא במערכות החיים הכלליים, שאינן יכולות להתפרנס מן הגלוי האלוהי, אלא אם כן הוא מצליח לחדור לכל פרטי החיים. בחינת זמן שבועות דווקא דרך דין אכילת מאכלי החלב וכו, מקדמת אותנו אם כן צעד נוסף לכיוון הזה, שהוא כוחו של רבי עקיבא בתורה.