חג השבועות – חג הביכורים מדגיש את ביכורי האדמה, את הקשר שבין הקב"ה לאדם. מצד שני הוא מהווה גם עצרת, סיום לספירת העומר. אירוע המדגיש תהליך של יציאת מצרים עד למתן תורה.
ספירת העומר מהווה דגם לתהליך של צפייה לישועה, לתקווה. בין הקרבת עומר השעורים בפסח לבין הקרבת לחם הפנים בשבועות. הצפייה למתן תורה מלווה אותנו כל שנה בתקופה זו של ספירת העומר. חג השבועות, חג מתן תורה, הוא סיום של תהליך העובר על האדם מיציאתו מעומר השעורים – מזון לבהמות, אל לחם הפנים, לחמו של האדם. זה לא מקרה כי שיאו של התהליך הוא חג מתן תורה, בו מייחד הקב"ה את ממשלתו בעולם דרך עם מיוחד האמור להשתית ערכים מוסריים של חסד ואמת.
חג השבועות מהווה גם תחילתו של עידן חדש, כמו חומש במדבר שגם הוא תחילתו של עידן חדש, ספר המתאר את ההליכה אל הארץ – לקראת הכניסה לארץ ישראל.
במדרש רבה פ"ג ה' נאמר ויבדל אלקים בין האור ובין לחושך, כנגד ספר במדבר המבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ.
לאחר שניתנה תורה ועם ישראל נודד במדבר, מועבר השרביט לדור הנכנס לארץ. כך גם חג השבועות הוא מפגש של ספירת העומר מול מצוות הביכורים. מפגש במדבר של דור יוצאי מצרים עם דור באי הארץ.
דור באי הארץ נשענים על דור יציאת מצרים, על הדור האחרון לשיעבוד. כך זה כדי להיהפך לדור ראשון של גאולה. אין זה מאורע חד-פעמי. ההתחדשות היא מדי שנה וכל הזמן, אך תמיד תמיד התחדשות מסתמכת על העבר. תהליכי שינוי מהווים מוקד בשיפור ובהתעצמות, אך תמיד השינוי צריך לסמוך על קרקע יציבה ובטוחה של שימור העבר של קבלת תורה.
בתוך ספירת העומר חלים חגים – יום העצמאות ויום הזיכרון, יום ל"ג בעומר, ויום ירושלים. בהם אנו שרים את "התקווה", את הציפייה לגאולה, להתקדם, להתחדש. אין זוסתם ססמא, אלא התגשמות של חלום, זקיפות קומה לימים טובים יותר.
הצפייה לישועה היא מצווה חשובה. האדם המגיע לבית דין של מעלה נשאל, עפ"י מסכת שבת, האם קבע עתים לתורה, האם נשא ונתן באמונה והאם ציפה לישועה.
כל מנהיג יודע שבניית תשתית של מטרות, יעדים וחזון יצליחו רק כאשר יש בהם גם אלמנט של חלום, של ציפייה, של חזון, ראייה לעתיד. כאשר אלה קיימים, טובים הסיכויים שאכן הצפייה תתממש.
החפץ חיים מבהיר לנו כי ציפייה הוא תפקיד אקטיבי. עלינו ללמוד תורה, להגביר אהבת האדם, להסתכל פני עתיד מתוך ראייה אופטימית, להאמין בעם ישראל בארץ ישראל מתוך תורת ישראל. ציפייה זו תתגשם אם כל אחד מאתנו יחדיר לאמונתו האישית את האמונה והכמיהה לישועה מהסוג הזה.
המבחן האמיתי של חג מתן תורה הוא מה קורה עמנו למחרת החג. בימות החול. צריך לחגוג את חג מתן תורה במעשים ובציפייה. יש לקיים תורה, ללמוד תורה כל היום מתוך שמחה בכל תנאי ובכל מצב.
המדבר השומם והצחיח נבחר דווקא לבניינו של עם ישראל לקבלת תורה במקום לא טבעי, בלא תנאים נורמליים.
הפיכתם של עבדים לבני חורין נעשתה במקום בלתי מיושב. כך נעשתה יצירתו של עם ישראל. לימוד תורה בשקידה ובהתמדה במהלך חיי אדם מחייב יציאה קמעא למדבר, פרישה מכל תענוגות העולם אל מצוות הלימוד ואהבת התורה, אל ההתמסרות ללימוד ולקיום מצוות.
המדבר מהווה אמצעי ולא יעד. בזכות לימוד תורה יהפוך המדבר לגן רווה. תהליך זה, מהפך זה, תלוי בנו, בלימודנו, בקביעת עתים לתורה, בהפיכתה של התורה לכלי עמל יומיומי. התורה שבתוכנו, היגיעה בה, תהפוך את המדבר לגן נפלא. התורה משולה למים, מים אלה ירוו את צימאון המדבר ויהפכו את המדבר, את האדם, למאושר.
הרש"ר הירש בפירושו לפרשת במדבר מדגיש כי החזון, הייעוד, יתממש על ידי עם מאוחד בעל יעוד משותף. כל אחד ואחד מצטרף לאחדות – למניין. העברות ההדדית במימוש הציפייה לישועה הינה דבר חשוב ועקרוני. כלאחד צריך לחוש כיהוא חבר חשוב בכלל. כל אחד צריך ליטול תפקיד על שכמו במסירות כדי להיות חלק במימוש הייעוד המשותף.
כל אדם צריך לצאת מקונכיתו כדי להתחבר אל הכלל, אל החבורה, כדי לסייע במימוש הגאולה.
כדי שימים של חול יקודשו בקדושת התורה, כדי שאווירת חג השבועות תהא נסוכה על ראשינו כל ימות השנה, צריך כל הזמן להאמין בטוב, לעשות ולקיים ולצפות ליישועה.