במעמד הר סיני קיבל עם ישראל את התורה כציבור ולא רק כיחידים. "ויחן ישראל כנגד ההר - בלב אחד כאיש אחד" (שבת פ"ח). בכל דור ודור ובכל שנה ושנה יש הארה מיוחדת של קבלת תורה ליחיד ולציבור כפי שכותב הרמח"ל (דרך ה' - ח"ד פ"ז): "כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו וכו'.. ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה וכו'". בחג השבועות יכול כל יחיד לזכות להתחבר לתורה מחדש כאילו קיבל אותה מסיני כפי שכותב הרמח"ל (דעת תבונות - קנ"ג עמ' ר"ע): "ומתחדש דבר זה תמיד, שאינו נפסק מישראל, אלא כענין שנאמר (דברים כז, ט), "היום הזה נהיית לעם" וגו' - שחייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני (פסיקתא זוטא פ' ואתחנן), כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו, ודבר בעתו". כמו כן בכל דור ודור ובכל שנה ושנה יש בחינה מיוחדת לקבלת תורה של הציבור על פי הזמן והדור. אמנם התורה התקבלה כבר בסיני והתורה הזו לא תהיה מוחלפת אולם באופן הקבלה וההתחברות של הדור לתורה יש התחדשות. היו דורות שקבלת התורה הציבורית שלהם היתה בגילוי מיוחד של מסירות נפש על לימוד התורה והוראתה. ודורות אחרים שקבלת התורה הציבורית שלהם היתה בהארה של עומקים חדשים ופנים חדשות בתורה. היו דורות שקבלת התורה הציבורית שלהם היתה בשיטות לימוד חדשות שחיברו לבבות לתורה. ודורות אחרים שקבלת התורה הציבורית שלהם היתה בהקמת מסגרות חדשות ללימוד תורה שיצרו ריבוי תורה. וכו'. נדמה שקבלת התורה הציבורית של הדור שלנו קשורה להשפעה של לימוד התורה על רוח האומה ועל תחומי החיים המעשיים של היחיד והאומה, מכך נגזרת האחריות שמוטלת על דורנו להאיר את אורה של תורה ולהרחיב את השפעתה.
התורה אמורה להנחות את כל תחומי החיים הציבוריים של עם ישראל ואת המערכות של המדינה. יש בכך מסר מהותי של התורה כפי שמבאר הרב קוק זצ"ל (אורות עמ' ק"ד): "למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני ; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם". בגלות הדבר לא התאפשר על כן התורה הצטמצמה לתחום חיי היחיד ונוצר רושם שהתורה אמורה להנחות את חיי היחיד בלבד ואין ביכולתה להנחות את החיים הציבוריים והמדיניים. עפ"י פירושו של המלבים (יחזקאל כ' כ"ד) יש בתפיסה זו עיוות של חמור של התורה: "ואמר שהעונש ראוי להם 'יען משפטי לא עשו ועיניהם היו אחרי גילולי אבותם', "וגם" שע"י שמאסו חוקותי חשבו 'שאני נתתי להם חקים לא טובים' כי יאמרו שנתתי חוקים רעים ושהמשפטים שנתתי לא יוכלו לחיות בהם בחיי המדיניות". המצב השתנה לאחר שיבת עם ישראל לארצו ולאחר התבססות המערכות הציבוריות והממלכתיות. רבים בחברה הישראלית גם כאלה שבחייהם הפרטיים אינם שומרים תורה ומצוות מבקשים לתת נופך יהודי למערכות הייצוגיות של המדינה. עובדה זו מטילה אחריות כבידה על ציבור שומרי ולומדי התורה של דורנו. עלינו ללמוד ולהעמיק על מנת לברר מהי המתכונת המתאימה לעיצוב מערכות ציבוריות עפ"י צביון התורה, וליצור דו שיח בנושא זה עם כלל הציבור. לשם כך עלינו לחזור ולברר לעצמנו את המשמעות של לימוד "תורה לשמה" בדורנו כפי שכתב הרב קוק זצ"ל (אורות התורה פרק ב'): "כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל. הא כיצד, רוח האומה מתחזק על ידי מה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית מפרי רוחה.. .. וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל ע"י המזון הנשמתי שהוא מקבל מהתורה.. ..וכל מה שמתוספת בו יותר נדיבות לבב וטהרת נפש, כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן להאומה כח ושמחת חיים להתעודד ולקום. וכל הרפיונות שבאים לעולם ברוח ישראל, מקורם הוא שכחת התורה ורפיון ידים מן התורה".
כבר לפני תשעים שנה התריע הרב קוק זצ"ל שיהיו תחומים לאומיים התלויים ברוח ובמוטיבציה שעבורם לימוד התורה יהווה עבורם את מקור ההנעה והקיום, ובלעדי התורה הם עלולים להשחק מאד (בהקדמתו למגד ירחים בלוח ארץ הצבי משנת תרע"ד): "בימים הראשונים היה הצורך של חיזוק מעמד האמונה ניכר רק בחיי הדת, ולא היה עלול להיות נחלץ לזה כי אם אדם קדוש ונעלה מאד, עכשיו בימינו נתגלה הפרץ כל כך עד שאנו רואים בעיננו את ההריסה הכללית המסובבה מעזיבתה ומאסה של התורה לכלל האומה. האמונה שאנו צריכים כל כך להלחם עבורה וכו'.. היא יסוד חיינו מעמד קיומנו הלאומי והציבורי, שכל מי שלא נכבה מלבו הזיק האחרון של אהבת עמנו מוצא הוא את עצמו לחזק בכל מה שיוכל את בדקי הדת והתורה בשביל הצלת כלל האומה התלויה בה".
תחומים שבהם הכח המניע הוא רוח וערכים ולא צרכים ואינטרסים הדבר ניכר מאד. ניתן לראות זאת בעיקר בתחומי הרווחה, הבטחון והתיישבות שבהם נצרכת עשיה מאומצת ומתמשכת, ולעיתים אף הסתכנות כלשהי. בתחומים אלה יש שחיקה גדולה של הרוח וכוחות הנפש המשפיעים על המוטיבציה לעשיה. הלימוד לשמה מזין את כוחות הנפש, מעצים אותם, ומגביר את המוטיבציה להרתם כדי לתרום למענם. בשלהי חג השבועות ובהכנס שנה חדשה של קבלת תורה נקבל על עצמנו להטות כתף ללימוד תורה לשמה, ולחיזוק הרוח והעשיה, וזאת תהיה קבלת התורה היחודית של דורנו.
** אליעזר שנוולד - ר"מ בישיבת ההסדר הגולן וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל