מעניין לראות, שחג השבועות נושא שמות רבים.
בתורה הוא מכונה חג הקציר. לכאורה, מה הקשר בין חג מתן תורה לבין קציר ותבואה? אלא, שהחקלאות היהודית בארצנו היא חלק מהותי מעם ישראל ותורתו. הקשר בין עמנו לארצו איננו תועלתי; מטרת ישיבתנו בארץ ישראל והפרחת שממותיה אינה רק ליצור מקלט-מדיני או בטחון כלכלי. עם ישראל וארץ ישראל קשורים ודבוקים בקשר עמוק ומיוחד, כקשרם של בני זוג, קשר המפרה את שני הצדדים: תשאלו כל איש אדמה אמיתי, הוא יעיד על כך.
היסטורית, העם יכול להתפתח רק בארץ ישראל. בארצות הנכר היו לנו לכל היותר קהילות מפוזרות ומפורדות, אוטונומיות זעירות שעזרו לנו לשרוד, אך רק בארצנו אנו יכולים לבנות מדינה יציבה, חברה בריאה העוסקת בכל תחומי החיים: חינוך, כלכלה, חקלאות ובטחון.
באותה המידה, רק כאשר עם ישראל עוסק בה בחקלאות, הארץ מניבה את פירותיה. העמים שישבו פה וניסו לגדל גידולים נחלו כישלונות חרוצים, הארץ נשארה שוממה ומדברית ולא נתנה פירותיה לזרים. וזהו גם חזונו של יחזקאל הנביא - "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". הוא חלם. אנחנו - מגשימים!
שם נוסף של החג, הוא חג הביכורים. לאחר שנה שלמה בה החקלאי משקיע ומטפח את האדמה במסירות, הוא יורד לשדהו ומוצא פרי ראשון על העץ - יש שכר לפעולתו! אולם החקלאי לא תולה את הצלחתו רק בעצמו - הוא לוקח את הביכורים, את הפרי הראשון שהניב העץ, ועולה איתו לבית המקדש שבירושלים, שם הוא נפגש עם אנשי-הרוח של העם, הכהנים. במעשהו זה, מבטא החקלאי את הכרת התודה שלו למי שנתן לו את היכולת להפיק פירות טובים מאדמת-הארץ. בנוסף, בבואו למקום הלאומי-המרכזי, ללב של העם - בית המקדש, מתמלא החקלאי בתחושת שליחות עצומה; הוא מפנים את עובדת היותו שליח של העם לעבודת הארץ; הוא חוליה בשרשרת הדורות.
כדי לחוש את הכרת הטוב למרעיף הברכה ואת השליחות הלאומית, יש צורך בענווה גדולה - תכונה מרכזית באופיו של עם ישראל: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני" (תלמוד בבלי חולין פ"ט, א').
התכונות הטובות, כתכונת הענוה, הינן הבסיס למעמד הר-סיני שאירע בתאריך שבו חל חג השבועות. במעמד זה ניתנו לנו עשרת הדברות על מנת שנתקדם, ויתקדם העולם איתנו, בדרך הערכים והמוסר.
לשם הצלחה במשימת ההתעלות העולמית הזו, חשוב להרבות באהבה וחסד כלפי שותפינו לשאיפה נשגבה זו. במגילת רות, הנקראת בבוקרו של החג, מסופר על נעמי ובועז, שדאגו שלא יחסר לרות דבר. רות היתה גיורת מואביה, עזבה את בית אביה - מלך מואב - על מנת להצטרף לחזון הלאומי הישראלי. שייכותה הנפשית לעם ישראל ולחזונו הלאומי היתה כה עמוקה, עד שסירבה להצעתה של נעמי לשוב למנעמי בית המלכות המואבי באומרה: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ...עַמֵּךְ עַמִּי וְאלֹקַיִך אֱלֹקָי" (רות א', ט"ז).
הגרים, אלו שהקריבו כל אשר להם, עזבו את עמם ומולדתם והצטרפו לעמנו ולמאבקיו - הינם חלק בלתי נפרד מאתנו, איבר מגופנו - ועל כן יש להרבות כלפיהם בחסד ובאהבה, לנהוג בהם כמו שנהגו נעמי ובועז ברות, הגיורת המואביה: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י', י"ט). וכאז - כן עתה!
בפרשת השבוע, פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ, כתוב: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', ל"ה). ושואלים חכמינו כיצד יכולים להיות אויבים לאלוקים? אלא הסבר: "כל הסוטר לועו של ישראל, כסוטר לועו של שכינה" (ספרי). כל הקמים עלינו לכלותנו נלחמים כנגד ערכי המוסר והצדק שניתנו לנו בהר סיני, לא סתם בנו נלחמים אלא בעם המייצג ערכים אלו נלחמים.
נתאחד כולנו, נרבה אהבה ושלום בינינו, ובכך גם נצליח להגן על עצמנו, על עמנו ועל ערכינו, החקוקים על לוח ליבנו.