הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע''ב) מביאה דבריו של רבי כרוספדאי, שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים: של צדיקים, של רשעים ושל בינונים. צדיקים, נחתמים לחיים, רשעים, נידונים למיתה, ובינונים דינם מסופק עד יום כיפור שאז נגזר דינם. הראשונים התקשו בדברי הגמרא, שהרי אנו רואים רשעים שממשיכים לחיות, וצדיקים שמתים:
א. התוספות (ד''ה ונחתמין) תירצו, שאין כוונת הגמרא להכרעה מי יחיה בעולם הזה, אלא מי יחיה בעולם הבא. כלומר, בנוסף לדין שיש לאדם בסוף חייו, יש דין בכל שנה ושנה בו נקבע אם האדם צדיק או רשע. כך ביאר גם הרמב''ן (דרשה לראש השנה ד''ה עוד) דברי הרמב''ם, שכלל בהלכות תשובה (פרק ג') גם את הדין בסוף ימיו של האדם וגם את הדין בראש השנה.
ב. הרמב''ן (שם) חלק על דברי הרמב''ם וסבר, שדברי הגמרא מתייחסים לחיי העולם הזה, וכך סברו גם הרשב''א (ר''ה ד''ה הא) והריטב''א (ד''ה ומה). לדעתם, דברי הגמרא שהרשעים מתים, אין הכוונה לאנשים שחטאו לרוב, אלא לאנשים שיצאו רשעים בדינם. לכן יכול להיות צדיק שעשה עבירה ונגזר עליו למות, והוא נקרא רשע בדין, וכן להפך, ובלשונו:
''כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, וכל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, ושמשקלו שווה לכאן ולכאן נקרא בינוני, אם כן הרשע הגמור המוחלט שעבד עבודה זרה ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצווה אחת לבדה שדינו בפני הקדוש ברוך הוא לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין.''
ראייה מרכזית של הרמב''ן היא מתפילות ראש השנה הסובבות סביב עניין החיים בעולם הזה, מי בחרב, מי בחיה וכו', לכן קשה לומר שכוונת רבי כרוספדאי לחיי העולם הבא. הקושי ברמבן, שהלשונות 'צדיק גמור' 'ורשע גמור' מתאימים יותר לשיטת הרמב''ם.
השלכה למחלוקת, היא השאלה האם יש לומר בראש השנה תכתבו ותחתמו. לדעת התוספות אין לומר, מכיוון שגזר הדין הרוחני נחתם רק ביום כיפור - יום מחילת העונוות (וכך פסק הרמ''א (תקפב, ט)). לדעת הר''ן (ג ע''ב) שצעד בדרכו של הרמב''ן יש לומר ותחתמו, כיוון שגזר הדין של ראש השנה עוסק בחיי העולם הזה, ואילו הגזר דין של יום כיפור עוסק בעולם הבא (וכך פסק המג''א).
לקראת ראש השנה אנו מתפללים לקב''ה שירחם על עם ישראל. אחד הפיוטים המפורסמים הוא מכניסי רחמים, פיוט המופיע כבר בסידורו של רבי סעדיה גאון שחי לפני יותר מאלף שנה, ובו מתפללים למלאכים שיכניסו את תפילותינו לפני הקב''ה: ''מכניסי רחמים הכניסו רחמינו, משמיעי תפילה, השמיעו תפילתו''.
אמירת הפיוט עוררה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם מותר לאומרו, ובכך נעסוק הפעם. כמו כן נעסוק בשאלה האם מותר לעלות להתפלל על קברי צדיקים, מנהג שנפוץ בערב ראש השנה.
1. פנייה לגורמים זרים
מקור הדיון מתחיל בעקבות דברי הירושלמי (ברכות ט, א) הכותב, שיש הבדל בין מלך לבין הקב''ה. בעוד שכדי להיכנס למלך צריך לעבור דרך שליחים רבים , 'אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד''. עולה מדברי הירושלמי, שיש בעיה לפנות למלאכים שיתווכו בין המתפלל לבין הקב''ה.
גם הרמב''ם (פרק חלק) מנה בעיקר האמונה החמישי שלו, את האיסור לפנות לגורמים מתווכים בין הקב''ה לאדם. לשיטתו כך החלה העבודה זרה, בתחילה היו כולם עובדים את הקב''ה, אבל בגלל שהקב''ה מופשט, חיפשו אמצעים מוחשיים כמו השמש והירח, לעבוד אותו דרכם. בסופו של דבר, שכחו שהם רק נציגים והחלו לעבוד אותם ממש.
א. השוללים את אמירת הפיוט
בעקבות דברי הירושלמי והרמב''ם, חלק מהראשונים כמו המאירי (סנהדרין לח ע''ב) והאורחות חיים (ק''ש, יט) התנגדו לאמירת הפיוט, ולשיטתם יש איסור לאומרו. כך כתב גם המהר''ם מרוטנבורג (סי' רע) והוסיף לראייה, שלא מצינו בתפילת האבות או הנביאים שהם התפללו למשהו אחר מבלעדי הקב''ה, ובלשונו:
''צריך להרחיק מהשיתוף לגמרי, שלא תאמר הואיל שאני מוצא המלאכים והגלגלים מושלים בעולם אקבלם באלהות, תלמוד לומר לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. ואסור לתת אותם אמצעיים בין השם ובינינו. גם מה שנהגו ואומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים הכניסו וכו' לא טוב המנהג ההוא, ומעשיך יקרבוך, לא המלאכים ולא זולתם.''
כדברי הראשונים הנ''ל, כתבו גם המהר''ל (נתיב עולם, יב) הקרבן נתנאל (ר''ה א, ו) והחתם סופר (או''ח קסו), שאמנם לא ביטל את המנהג להגיד בקהילתו מכניסי רחמים (כנראה מפני שהציבור היה מורגל באמירתו), אבל היה מאריך באמירת נפילת אפיים עד שהציבור היה מסיים להגיד את הפיוט.
אם זאת ובעקבות העובדה שהתפילה מופיעה כבר בסידוריהם של הגאונים, יש שנתנו פירוש אחר לפיוט המבטל את הקושי באמירתו. רבו של הרמב''ן ר' יהודה אבן יקר (על פירוש הירושלמי) פירש, שאנו לא מבקשים מהמלאכים שיתפללו עבורנו, אלא מבקשים מהצדיקים (החיים) שיתעוררו לתפילה לקב''ה על עם ישראל.
ב. המתירים את אמירת הפיוט
שלא כדעת הרמב''ם והמהר''ם חלק מהראשונים כמו שיבולי הלקט (סי' רפב) כתבו שאין בעיה לומר את הפיוט. ונראה שהם לא חששו כיוון שישנם מקומות בדברי הבבלי מהם עולה שאין בעיה להתנסח באופן שכזה.
למשל, הגמרא במסכת ברכות כותבת, שכאשר אדם נכנס להתפנות, הוא מבקש מהמלאכים שלא יעזבו אותו בזמן שהוא בשירותים, כדי שימשיכו לשמור עליו לאחר היציאה (דבר שלא נוהג כיום, עיין שו''ע ג, א). עולה שכן מבקשים בקשות מהמלאכים.
גמרא נוספת במסכת שבת (יב ע''ב) כותבת, שאדם לא יבקש את צרכיו בלשון ארמית, כיוון שהמלאכים לא מתייחסים לתפילה הנאמרת בארמית. כמו כן הגמרא במסכת סנהדרין (מד ע''ב) כותבת, שאדם צריך לבקש רחמים שיעזרו לו מלמטה, ושלא יהיו צרים לו מלמעלה. רש''י פירש שכוונת הגמרא, שיש להתפלל שהמלאכים לא יעכבו את התפילה, ובלשונו של שיבולי הלקט:
''ואומרים מכניסי רחמים כו' מכניסי דמעה כו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר, וגם הרב ר' אביגדור הביא ראיה על זה מסנהדרין אמר ר' יוחנן לעולם יבקש אדם שיהיו מעמצין את כוחו מלמטה ואל יהי צרים מלמעלה ופירש רבינו שלמה שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים. ובמדרש שיר השירים (על הפסוק השבעתי אתכם) אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקדוש ברוך הוא ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי.''
כיצד הרמב''ם והמאירי יישבו את דברי הגמרות מהם עולה שאפשר להתפלל למלאכים? המאירי (שבת שם ד''ה לעולם) כתב, שכאשר הגמרא כותבת שמלאכי השרת לא מתייחסים ללשון ארמית, כוונתה לכך שהאדם המתפלל מן הסתם אינו רגיל באותה הלשון, וממילא בעקבות כך תפילתו מגומגמת ולא תתקבל לפני הקב''ה (ועיין עוד בדברי האורחות חיים).
את הגמרא בברכות הפוסקת שיש לנכנס להתפנות לבקש מהמלאכים שיחכו בחוץ עד שיצא, פירש רבי מאיר המעילי (מלחמת מצווה עמ' קעט), שאין הכוונה בלשון בקשה, אלא בלשון דרישה, מכיוון שהמלאכים מצווים מפי הקב''ה לשמור על היהודי מדברים רעים, קובע להם הנכנס להתפנות שלא יעזבו אותו.
למרות ערעורי הפוסקים הנ''ל, נראה שאחרי הכל השתרש המנהג בעם ישראל לומר את הפיוט, וכפי שפסקו רבים מהאחרונים. המבקש בכל זאת לחשוש לדעות המחמירות יכול לכוון לצדיקים כפי שהציע ר' יהודה אבן יקר, או שרק רוצים לעורר את הכוונה כפי שכתב המאירי (בישיבת מעלה אדומים בעקבות הרב רבינוביץ' שפוסק כרמב''ם, לא אומרים מכניסי רחמים או תפילות דומות).
2. עלייה לקברי מתים
בערב ראש השנה נוהגים ללכת לקברות הנפטרים, מקור מנהג זה מופיע בגמרא במסכת תענית (טז ע''א) הכותבת, שבמידה ויש עצירת גשמים הולכים לבתי קברות. בטעם הדבר נחלקו לוי ורבי חנינא, לדעה אחת המטרה לעורר רחמי שמים בכך שמראים לקב''ה שהרי אנו כמתים בעקבות המצב, לדעה שנייה המטרה היא לפנות אל המתים שיתפללו עבורנו, ובלשון הגמרא:
''למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו (= מה הנפקא מינה בין השיטות)? איכא בינייהו קברי נכרים (= שלמי שסובר שאנו חשובים לפניך כמתים, אפשר ללכת גם לקברי גויים, אך מי שסובר שהמתים יתפללו בעדינו –יש ללכת רק לקברי ישראל).''
לכאורה תמוהה הדעה שהולכים לקברי צדיקים כדי שיתפללו בעדנו שהרי כפי שכותבת התורה בפרשת שופטים (יח, י) וכך נפסק להלכה בגמרא בסנהדרין (סה ע''ב) ובכל ספרי המצוות, יש איסור דאורייתא לדרוש אל המתים, אם כן כיצד אפשר לבקש מהמתים שיתפללו בעדינו?!
כמו כן, קשה מגמרא נוספת. הגמרא (סוטה לד ע''ב) אומרת, שכאשר נכנסו המרגלים לארץ ישראל, פרש מהם כלב בן יפונה והלך להתפלל לאבות שבחברון שיבקשו עליו רחמים שיינצל מעצת המרגלים, ומדוע אין בכך איסור של דרישה אל המתים?
דורש אל המתים
א. בפשטות (אך אפשר להבין אחרת), יש שאכן סברו שכל ההליכה לבתי קברות להתפלל אל המתים אסורה. כאשר הרמב''ם בהלכות תעניות (ד, יח), פסק שהולכים אל המתים בעת צרה, הוא הביא רק טעמו של הסובר "שהרי אנו חשובים לפניך כמתים". גם השולחן ערוך (תקעט, ג), בהלכות תענית הזכיר רק את הטעם הזה, ובפשטות הם מיאנו לטעם השני מכיוון שראו בו בעיה.
בציוני מהר''ן (על הרמב''ם) הסביר, שהרמב''ם נתן טעם שאנו חשובים לפניך כמתים, כיוון שבתלמוד הירושלמי מוזכר רק הסבר זה, אך כיצד הוא יתמודד עם דברי הגמרא בסוטה הכותבת שכלב הלך להתפלל אצל האבות? ייתכן שהוא הבין, שהגמרא הזאת היא כדעתו של הפוסק שהולכים אל המתים שיתפללו בעדנו, ואין הלכה כמותו.
ב. דעה מקילה יותר, מופיעה בדברי המשנה ברורה (תקפא, כז). הרמ''א (שם) פסק בעקבות המהרי''ל (הלכות תעניות, יח), שנוהגים ללכת בערב ראש השנה לקברי הצדיקים. המשנה ברורה כתב (וכך מסביר גם המהרי''ל), שאין הכוונה שמבקשים מהמתים שיתפללו בעד החיים, אלא שמקום קברו של הצדיק קדוש יותר, ולכן יש עניין להתפלל שם ולבקש מהקב''ה שיעזור בזכות הצדיק, ובלשונו:
''ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות: דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפילה מתקבלת שם יותר, אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מה' יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות וייתן צדקה קודם שיאמר התחנות.''
לפי סברה זו כאשר הגמרא כותבת שכלב ביקש מהאבות רחמים, אין הכוונה שהוא ביקש מהם ממש, כפי שמשמע מפשט הגמרא, אלא ביקש שהקב''ה יעזור לו בזכותם או שמכיוון שזהו מקום קדוש יש עניין להתפלל שם (ב''ח יו''ד ריז, ועיין בחיי אדם קלח, ה).
ג. דיעה המקילה ביותר מופיעה בדבריו של המהר''ם שיק (או''ח רצג, ועיין בסוף דבריו) והבן איש חי (ראשונה, נצבים ב) שסברו, שמותר להתפלל ישירות אל הצדיק. אולם אין הכוונה שהוא יושיע את המתפלל, דבר שאסור לכל הדעות, אלא שהצדיק יתפלל לקב''ה עבורו. המהר''ם שיק הביא לדבריו מספר ראיות (הבן איש חי מסתמך ככל הנראה על הזוהר שהתיר):
ראשית, כיוון שלא מבקשים מדמות בשר ודם אין בכך איסור, וכפי שפוסק הרמ''א (יו''ד קעט, יד) שאין איסור להשביע את נשמת הנפטר. נקודה נוספת, צדיקים במיתתם קרויים חיים, כך שזה לא נחשב פנייה אל המתים (ראייה זו צריכה עיון, שהרי ברור שאין הכוונה שהצדיק ממש חי). יש להוסיף שככה משמע מדברי הגמרא בסוטה שראינו לעיל, שכלב התפלל אצל האבות שיבקשו עליו רחמים.
גם המנחת אלעזר (א, סח) נשאל בעניין זה, וכתב שלא בלבד שאין בכך איסור, אלא אדרבה, יש בכך מצווה. הוא הביא לדבריו מספר ראיות מהגמרא ומהזוהר בפרשת אחרי מות הכותבים, שבעת עצירת גשמים יש ללכת לקברי הצדיקים שיתפללו בעד עם ישראל. כן נקטו בעקבותיו מספר פוסקים. יוצא איפה שההולך אל הקברים בערב ראש השנה ובשאר ימות השנה יש לו על מי לסמוך, ובלבד שלא יתפלל שהמת יושיע אותו, דבר שמהווה איסור דאורייתא.
שנה טובה!