1. אני מנסה לדמיין את הרגע הזה שבו הילד שלך כבר עבר את הגבול לגמרי והגיע הזמן להעמיד אותו במקום. ואתה אומר לעצמך שלא יעזור עכשיו כל ה'סליחה' וה'לא התכוונתי' שהוא אומר כל הזמן כי יש מעשים שלא עושים ויש מילים שלא אומרים לאבא. אבל אז, רגע לפני שאתה הולך אליו לחדר ומחרים לו את המחשב לחודשיים, הוא פונה אליך מיזמתו ואומר: אבא, יש לי בעיה, קשה לי מאד לשלוט בדיבור שלי, ואני כל הזמן מתחצף, אתה יכול לעזור לי? אני מדמיין את הרגע הזה ורואה איך תווי הפנים מתרככים, איך המבט הנוקב הופך קצת מבולבל ואחר כך רחום וחומל, וכל הכעס והזעם הנחרץ הופכים פתאום בכלל לא רלוונטיים.
ובשבילי, התקיעה בראש השנה, כמו תקיעות אחרות בתנ"ך ובחז"ל, היא קריאה לעזרה. זה הרגע שבו אני פונה אל הקדוש ברוך ומבקש ממנו לעזוב את הכסא של השופט. כי זה לא הנושא עכשיו, להחליט אם אני צדיק או רשע, אם מגיע לי או לא מגיע לי. הדבר היחיד שדחוף כרגע זה לעזור לי לצאת מתוך הבוץ שאני שקוע בתוכו, מכל ההרגלים וההתמכרויות והחולשות שאני מבוסס בהן, ולהתקדם לקראת שנה טובה ומתוקה יותר.
וברית כרותה לשופר, שכשקוראים בו לעזרה - היא תגיע.
2. ניידת של משטרת התנועה איננה מראה נעים לעין. בעיקר כשהיא נעצרת באמצע הכביש, והשוטר שמגיח ממנה מתקרב בפנים כעוסות ומסמן לך להתקרב. למעשה, יש שיאמרו שזה מראה קצת מלחיץ.
מיד ווידאתי שהפלאפון נמצא הרחק מהישג יד וחגורות הבטיחות סגורות, והתחלתי לתהות: האם בן ה-7 שיושב לצדי הוא שמשך את תשומת הלב של השוטר, וסתם אמרו לי שמותר לילדים לשבת בכסא שליד הנהג (כשכריות האוויר מושבתות)? או שאולי הוא הבחין שהורדתי יד אחת מההגה כדי להגביר את המזגן?
"אני לא אוותר לך", קרא השוטר, כשהתמהמהתי במכונית, "צא מהרכב!".
הפסקתי לחפש את הרישיונות ויצאתי אליו, נבוך וחושש.
"ראית מה הוא עשה לך בצומת?", נהם השוטר כשהוא מצביע על הנהג שלפניי, "איך הוא חתך אותך?". ראיתי. וודאי שראיתי. זה כמעט היה הדבר האחרון שראיתי בחיי. המסחרית הלבנה שעקפה אותי מימין חלפה סנטימטרים ספורים ממני במהירות מסחררת. אבל לא חשבתי שעוד מישהו ראה. "אתה נוסע אחריי לתחנה," הורה השוטר לנהג המסחרית, ושחרר אותי בלי להוסיף מילה.
וחשבתי לעצמי שאנחנו רגילים תמיד לתפוס את עצמנו, לקראת יום הדין, כמי שנמצאים בתפקיד הנידונים. כאילו מלכו של עולם יוצא אל השדה רק כדי לתפוס אותנו. על תפילה בלי כוונה; על ביטול תורה; על לשון הרע. אבל תפילות ראש השנה מספרות לנו סיפור אחר לגמרי. כזה שבו אנחנו בעיקר עדים. סיפור על הקדוש ברוך הוא שבא לשפוט את הארץ, לכלות את הרשעה ולהעביר את ממשלת הזדון. סיפור שבסופו הוא תוקע בשופר גדול לחירותנו ומביא אותנו לציון ברינה.
כשהמשכתי בנסיעה, שמח על הישועה הגלויה וקצת מיצר על הנהג העוקף, הידיים שעל ההגה עדיין רעדו קצת.
3. בקיצור אשתי קנתה לי מכונת נספרסו לכבוד יום ההולדת. שלושים ושלוש, כך אשתי אומרת, הוא גיל שבו אדם צריך לתת קצת יותר כבוד לקפה שהוא שותה כל בוקר.
אבל כמו שכותבים זקוקים לדימויים כך מכונות קפה זקוקות לקפסולות, ולכן עשיתי מחקר שטח קטן שבו הגעתי למבחן משווה שנערך בין ארבע חברות לייצור קפסולות. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל בדירוג מאחד עד חמש הקפסולות של נספרסו ו'עלית' קיבלו ציון 3 בערך ואילו הקפסולות של שופרסל וקפה ג'ו גירדו את ציון 2 מלמטה.
כשהתבוננתי בתוצאות, סוגיית הקפסולות והקפה נדחקה לירכתי המוח, ואת מקומה תפסה שאלה מטרידה הרבה יותר: איך ייתכן שאף אחת מהקפסולות לא קיבלה ציון 5? ואפילו לא 4? מול איזה סולם בדיוק יכולים היו אותם טועמי-קפה מדופלמים להציב את הקפסולות ולקבוע עבורן דירוג 3? הרי הם עצמם מעידים שאין שום קפסולה אחרת טובה יותר! אז למה לא חמש? למה לא ארבע?
ונדמה לי שהתשובה היא שגם אם אדם לא טעם מימיו קפסולה שראויה לקבל ציון חמש, בראש שלו הוא מחזיק תמונה שלה. אפשרות של קיומה. יש איזה דימוי אידיאלי שבו אני שותה מן הקפה והוא מציף את קולטני הטעם שלי בעוצמה שהולכת וגוברת עד שהיא דועכת בעדינות ומותירה סיומת מתוקה-מרירה שמרפרפת על הלשון. ועד שאני לא אגיע למקום הזה, כל הקפסולות בעולם יקבלו אצלי ציון שלוש.
וזו, כך אני מרגיש לפעמים, החוויה של לשמוע קול שופר. להדהד איזה קול רחוק מאד אבל גם מאד מאד מוכר. לרצות לחזור למקום שאני אפילו לא זוכר שאי פעם הייתי בו. לדעת בצורה מאד ברורה שהחיים שלי היו פעם, ויכולים להיות שוב, חיים עם ציון חמש.
4.רוצה לראות סרט
רוצה לראות סרט
ר-ו-צ-ה ל-ר-א-ו-ת ס-ר-ט
דקות ארוכות האזנתי למחאותיו של אהרן-פדיה, שמתוך סולידריות עם אומרי הסליחות החליט לקום באשמורת הבוקר. ומתוך ערך השוויון החליט להעיר גם אותי.
ולאט לאט נכנסתי לקצב, לתנועה, והבנתי פתאום כמה שהחזרות הללו הן חלק מהותי מן היללה. הרגשתי את העוצמה שבבכי הבלתי-פוסק, את הטראנס שהולך ומתגבר עם כל יבבה.
ומאה תקיעות הן קצת הרבה כשבוחנים זאת מנקודת מבט הלכתית, אבל אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
תקיעה
שברים
ת-ק-י-ע-ה ג-ד-ו-ל-ה
5.ביום השני של ראש השנה, בלי התראה מראש, מוניתי לתפקיד המתקיע. זה שקורא את שמות התקיעות וגם אמור להשגיח שהן באורך הראוי ולפסוק מה עושים כשזה לא קורה.
וכך, במקום לחשוב על הקולות שהשופר מהדהד בתוכי, או לכוון בזעקה פנימית שמעבר למילים המופנית כלפי מעלה, מצאתי את עצמי מודד בראשי את אורך הקולות, דרוך לקראת מגוון התקלות העשויות להיווצר בכל תקיעה ולדרוש ממני הכרעה מיידית בשאלות שלעיתים הן קצת מורכבות.
כששאלתי את עצמי מה בכל זאת אני יכול לכוון, נזכרתי בגמרא, קצת מוזרה בקריאה ראשונה, ששואלת למה תוקעים בראש השנה, ומשיבה "למה תוקעים? - רחמנא אמר 'תקעו'". השם אמר לתקוע - אז תוקעים.
ובאותו רגע, כשבן השמונה עוקב איתי במחזור בדבקות ובן החמש שקם גם הוא לתפילת ותיקין כבר חובק את רגליי בעיניים עצומות, זה היה לגמרי לגמרי מספיק.
6.בצמרת אחד העצים שביער האלפיני עמדה ילדה קטנה ורעדה מפחד.
היה זה בסוף המסלול האתגרי של פארק חבלים צרפתי, שנחתם בקפיצת באנג'י מגובה של כשלושים מטרים.
תור ארוך של מטפסים כבר השתרך מאחוריה, ואיש צוות מיוחד כבר הגיע כדי לעזור. קרובי משפחתה נאספו למרגלות העץ וקראו קריאות עידוד, ואחותה ספרה שוב ושוב "אן, דו, טרואה" וניסתה להעניק לה דחיפות עידוד שנענו בצווחות-פחד נזעמות.
אך היא הוסיפה לרעוד, תלויה בין שמים וארץ, ודמעות של אימה בעיניה.
ואז, כשכמעט אמרנו נואש, היא תפסה בחבל, צעדה אל שפת הקרש – וקפצה.
וחשבתי לעצמי שמהם בעצם הימים הנוראים אם לא ארבעים יום של ניסיונות חוזרים ונשנים להעיר ולעורר אותנו: בתקיעות שופר, בשיחות מוסר, בסיורי סליחות. ושבסופו של דבר אנחנו זוכים, לפעמים, לרגע אחד של חסד. שמגיע לפעמים דווקא בזמן הכי פחות צפוי.
ומהי תשובה אם לא היכולת לאחוז חזק חזק ברגע הזה – ולקפוץ.