הרב אליהו דסלר (בספרו "מכתב מאליהו" ח"ד עמ 249) ליקט מספר תובנות חינוכיות שעולות מתוך ההגדה של פסח. זו לשונו (לאחר עריכה קלה, על מנת להקל על הקורא):
"ההגדה של פסח נתייסדה על פי גדולי חכמי התורה כדי שנוכל לקיים בה את מצות "והגדת לבנך". לכן אפשר ללמוד ממנה את דרכי ההוראה לילדים וחינוכם. לדוגמה, נוכל למצוא בה (א) את ההוראה דרך שאלה ותשובה, (ב) ובעיקר את הצורך לעורר שאלות מצד הילד - "כדי שישאלו התינוקות". (ג) וכן את ענין ההמחשה - "מצה זו", " מרור זה". (ד) ציורים חיים - "לעולם יראה... כאילו הוא יצא ממצרים", "אילו לא הוציאנו... היינו אנו ובנינו... משועבדים לפרעה במצרים". (ה) "דיינו" - היינוֹ לפרט עניין גדול לחלקים קטנים כדי שיוכל (הבן) להתרכז ולהתבונן בכל פרט בפני עצמו, כי עניין גדול המורכב מכמה חלקים קשה להרגישו כראוי בבת אחת. (ו) ואחר כך "על אחת כמה וכמה" - לעשות קל וחומר מכל החלקים יחד להשפיע על הלב וכו וכו. הרבה דברים מעין אלה. זוהי "פדגוגיה" על פי התורה".
יסודות חינוכיים נוספים שלא מנה הגר"א דסלר: (ז) סיכום והדגשת העיקר: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו". אחרי אריכות הדברים ("כל המרבה... הרי זה משובח"), חשוב להבליט את הנקודות המרכזיות. (ח) הנמקה וחיבור בין הרעיון למעשה: "פסח... על שום מה?" "מצה... על שום מה?".
סבלנות רבה גילו חכמי ישראל כלפי שאלותיהם של ילדים קטנים בליל הסדר. יש סיפורים מרגשים על גדולי ישראל שנשאלו שאלה פשוטה על ידי ילד ולא הסתפקו במתן תשובה קצרצרה אלא התייחסו לשאלת הילד בכובד ראש, התיישבו, פתחו ספרים וענו לו בנחת.
הוסיף הרב דסלר ושאל: חז"ל הורו לנו שאם אין בן קטן שישאל את השאלות, שואלים המבוגרים את השאלות ועונים לעצמם בנוסח המופיע בהגדה. וקשה, כיצד קבעו חז"ל אותו נוסח לילדים ולמבוגרים, ואפילו לתלמידי חכמים? ועוד מה התועלת שהחכם שואל את עצמו ומשיב לעצמו תשובה "ילדוּתית"?! ענה הגר"א דסלר: "הטעם הוא משום שממצוַת הלילה היא להשיב את האמת של יציאת מצרים אל הלב, ואם אמנם השכל חכם הוא, הלב הוא עם הארץ וגם ילדוּת יש בו. השבת האמת אל הלב דורשת אותה הלשון ואותו הסגנון ממש כמו הלשון והסגנון שבהם מסבירים לילד. זהו כלל גדול בעבודת ה".
עבודת ליל פסח איננה עבודה שכלית בלבד. מי שקרא ולמד את ההגדה מידי שנה בשנה, סביר להניח שלא יתחדשו לו חידושים "שכליים" מפתיעים כאשר יקרא אותה פעם נוספת (אלא אם כן הוא מעיין בפירושים חדשים). על אחת כמה וכמה אם הוא חכם.
אם כן, מהי עבודת ליל הסדר?
עבודת ליל הסדר מופנית כלפי ה"לב", כלפי הממד החוויתי, כלפי ההרגשה שבעומק הלב. זוהי עבודה של הפנמה. דווקא מילים פשוטות בסגנון פשוט ¬ - בלא תחכום יתר - יכולות לחדור ללב, ללב של כל אחד ואחד, גם אם הוא חכם ביותר. מרתק הביטוי של הרב דסלר: "הלב הוא עם הארץ, וגם ילדוּת יש בו". רמת ידע איננה ערובה ל"לב" חכם ובוגר. לדוגמה, I.Q גבוה איננו ערובה לאינטליגנציה רגשית גבוהה (E.Q). כך יש מי שלמד הרבה ענייני אמונה ורכש בהם בקיאות אדירה, אבל אין לו רגש אמוני עמוק, חסרה לו תודעה של הכרת תודה פשוטה כלפי הקב"ה, ובתחום הרגש האמוני אין בינו לבין ילד ולא כלום. מחשבות מורכבות ומפולפלות לא יועילו לעורר את לבו אלא דווקא הנגיעה בנקודות פשוטות, כמעט ילדותיות, עשויה לפתוח את שערי הלב ולחבר את כל ה"אדם" (ולא רק את "שכלו") אל אמונת ה הקשורה ביציאת מצרים.
זה מסביר את מה שמסופר על אחדים מגדולי ישראל (ביניהם הגרש"ז ארוירבאך), שבשעת קריאת ההגדה בליל הסדר היו ממעטים בפלפולים עמוקים ובחידושים מופלגים אלא קוראים את ההגדה בנחת ומשלבים בה ביאורים על דרך ה"פשט" בשפה פשוטה וברורה, המובנת לכל בני הבית. בסעודה ("שולחן עורך") הם הרחיבו את הדיבור בחידושים העמוקים.
ונסיים בביאורו של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל למחלוקת תנאים חינוכית: נחלקו התנאים (ת"ק ור"י) האם קטנים חייבים בארבע כוסות. כנגד התנא המחייב, אמר רבי יהודה: "וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב כדי שלא ישנוּ וישאלו" (פסחים קח ב). דברי ר"י אינם מובנים: מה לאגוזים ולשתיית היין, וכי האגוזים הם תחליף ליין?! ביאר הגרשז"א ששתיית ארבע כוסות נועדה לעורר את הרגשת החירות. זה מתאים למבוגרים, אבל לא לקטנים. למרות זאת, התנא מחייב את הקטנים בשתיית הכוסות מפני שגם הם נגאלו ממצרים ואין להבדיל בינם לבין הגדולים. לעומת זאת, סובר רבי יהודה, ששתיית יין איננה מתאימה כלל לקטנים, לכן צריך למצוא תחליף כדי להשיג את אותה המטרה: נחלק להם אגוזים כדי שישאלו, ונענה להם בהרחבה עד שירגישו גם הם את שמחת החירות.
המאמר המלא מתפרסם בעלון באהבה ובאמונה