צריכת הבשר בחגים היא בדרך כלל גדולה, ובפרט בחג הפסח. כי כלל כללו חכמינו, שאין שמחה אלא בבשר וביין (פסחים קט, א). על אחת כמה וכמה בפסח. ולא רק בגלל אכילת בשר צלי בליל הסדר, אלא בשל חובת הקורבנות בזמן שבית המקדש היה קיים: א) בערב פסח – קרבן פסח, שה לבית אבות (1 – לעשרה בערך). ב) חגיגת יום ארבעה עשר בניסן, כדי שקרבן פסח ייאכל לשובע. כך שבנוסף לקרבן פסח כל קבוצה מקריבה עוד קרבן חגיגה. ג) עולת ראיה, צאן או עוף. ד) שלמי חגיגה. כל יהודי זכר חייב להקריב קרבן מן הצאן. ה) שלמי שמחה – כל יהודי איש או אישה חייבים להקריב קרבן מן הצאן.
בתוספתא, פסחים, ד, טו, נאמר שהמלך אגריפס ביקש לדעת מניין האוכלוסייה של עמנו בימיו. לצורך זה הוא דרש מן הכהנים להפריש כליה אחת מכל קרבן פסח. והפרישו שש מאות אלף זוגות של כליות (מיליון ומאתיים אלף קורבנות), כפליים כיוצאי מצרים. ולדעת אותה תוספתא, על כל קרבן פסח נמנים לפחות עשרה בני אדם. וכך יוצא שאוכלוסיית עמנו מנתה שנים עשר מיליון. והמספרים נראים מוגזמים. אך ידוע שפעמים חז"ל מדברים בלשון גוזמה. אולם יוסיפוס בספרו מלחמות (ס"ו, פ"ט, סי' ג, עמ' 423) כותב שמנו מאתיים וחמישים וחמשה אלף ושש מאות פסחים. וגם מספר זה הוא גדול, שהרי קרבן פסח הוא אחד לעשרה בערך.
ואם כדברי יוסיפוס היו למעלה מרבע מיליון ראשי צאן, על אחת כמה וכמה, לגבי שלמי שמחה ושלמי חגיגה, שהם קרבן אחד לכל זכר או נקבה. ולפי זה יש להוסיף גם עולת ראיה, שבוודאי רבים הביאו צאן ולא עוף, וכן חגיגת ארבעה עשר, אף שהיא רשות. וכך יוצא שצרכו מיליונים של ראשי צאן עבור קורבנות הפסח וצריכת בשר פרטית.
משום כך נשאלת השאלה, מניין צרכו כמויות כה גדולות של צאן לפני החגים, ובעיקר לקראת חג הפסח? והתשובה לכך היא באמצעות הייצור. כלומר גידול צאן. שהרי אבות אבותינו היו רועי צאן: יעקב אבינו ובניו, משה רבנו, דוד המלך ואחרים. וייצור הוא לכאורה דבר טוב לכלכלה. אולם הדברים אינם פשוטים. משום שגידול צאן בארץ הוגבל באופן משמעותי משיקולי חשש גזל ויישוב הארץ. שהרי שנינו במשנה, ב"ק, ז, ז, שחכמים גזרו גזרה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריה ובמדברות שבארץ ישראל. והטעם לגזירה זו, משום שהצאן פושטים לשדות, ואוכלים מהם בלא רשות. וזהו גזל. וכן משום שבכך הם פוגעים בצמחייה וביישוב ארץ ישראל.
ואם כן, כיצד הצליחו לספק לעם כמות כה גדולה של בשר לחגי ישראל ובפרט לחג הפסח? האם הם נזקקו לייבא בשר צאן מחו"ל?
והתשובה לכך היא כן. הם אכן נזקקו לייבא בשר מחו"ל, ולא לצורך החגים בלבד, אלא גם לצריכה השנתית השוטפת. ואנו למדים זאת מן הגמרא (ב"ק, עט,ב) בענין גידול בהמה גסה, שחז"ל הגבילו גידול בהמה גסה משום שהיא מזיקה. אולם חז"ל לא גזרו על בהמה גסה, משום שזו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. והצורך בה גדול יותר מן הבהמה הדקה. ומלבד שהיא חשובה לצריכת חלב ולצריכת בשר ועורות, כמו גם בבהמה הדקה, הרי שהבהמה הגסה מועילה ככוח עבודה, לחרישה ולתובלה (רש"י, שם). וקשה לייבא אותה מחו"ל. בעוד שאת הבהמה הדקה קל לייבא מחו"ל. וכך יוצא, שההגבלה שהטילו חכמים על גידול בהמה דקה, פגעה בייצור ענף זה אך היא הושלמה על ידי ייבוא. ואם כך הוא בכל השנה, הרי שלפני החגים ובפרט לפני חג הפסח על אחת כמה וכמה.
אלא שבחגים הקלו מעט ממגבלת הייצור, מגבלה שכללה בתוכה איסור החזקת בהמה דקה במקום ישוב, אפילו שהיא בביתו של אדם ואפילו שהיא קשורה. ורק במדברות וביערות התירו. ולכן בחגים התירו להחזיק בהמה דקה בבית שלושים יום לפני החג, זאת כדי להקל על צריכת צאן, שכאמור הייתה מרובה ביותר לקראת החגים.
הנה כי כן צריכת הבשר בכלל, ולחגים בפרט, יכלה למצוא סיפוקה מייצור בלבד, שהוא טוב לכלכלת עמנו. אולם מאחר והעם היהודי הוא עם ערכי אשר חרת על דגלו איסורים כמו "לא תגנוב" ו"לא תגזול", ומאחר ויישוב ארץ ישראל יקר לו, הוחלט על הגבלה בייצורה של הבהמה הדקה. ולכן נזקקנו לייבוא, ובכך באו שלום ושלמות לישראל.
* הרב רצון ערוסי הינו רב העיר קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל