הזמנה מאוחרת?

בתחילת ה"מגיד" אנו מזמינים את כל הנצרך והרעב לבוא ולסעוד איתנו את ליל הסדר "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח" האין זה מוזר שכאשר כולם כבר ישובים לשולחן הסדר דלת הבית כבר סגורה מזמן אין איש שומע אותנו מבחוץ ואז אנחנו נזכרים להזמין את העניים והנצרכים? הרב שלמה פישר בהגדתו מנחת אשר, מביא את התירוץ הבא "והנראה עיקר דבאמת פיסקא זו לא היתה חלק מנוסח ההגדה כלל, דמה טעם יש לומר כל דכפין ייתי ויכול בלילה כשכל בני הבית מסובין מסביב לשולחן ונפקד מקומם של העני והרעב, ומה טעם יש לומר כל דצריך ייתי ויפסח בלילה כשכבר שחטו את הפסח ואינו נאכל אלא למנוייו. אלא ברור שבימי קדם היו מכריזים הכרזה זו בעוד היום גדול, כל עוד לא נשחט הפסח, וכל עוד העניים עדיין סובבים בחוצות עיר לבקש מא-ל אוכלם, ומשום כך היו אומרים דברים אלו בארמית, לשון העם. ולזכר בעלמא נקבעו הדברים לדורות בתחילת ההגדה, שהרי ביסודה פיסקא זו איננה חלק מעצם ההגדה" לפי פירושו אכן דברים אלו נאמרו הרבה לפני תחילת ההגדה וזה שאנו אומרים אותם רק בתחילת מגיד אינו אלא לזכר לימי ירושלים בבניינה. אבל למה גם בימינו לא להזמין את העניים מבעוד מועד? מדוע לא לנהוג במנהג יפה זה גם היום? אני מרגיש שהאמירה הזאת של "כל דכפין וכל דצריך" אינה מכוונת כלפי מי שאין לו מה לאכול. כל מי שאין לו מה לאכול כבר מזמן מוזמן לליל הסדר ואין כל כוונה בעיצומו של הלילה להזמין אנשים נוספים האמירה מכוונת כלפינו כפי שאנו פותחים את יום כיפור ב"הרי אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" והרי הכוונה לנו עצמנו כך גם בליל הסדר, אנו פותחים את המגיד בחוסר כל, בדיוק כמו שהיו ישראל ביציאת מצרים ללא צידה לדרך, לכיוון המדבר מבלי לדעת מה יהיה, וכך גם אנחנו עוברים את התהליך הזה בליל הסדר ופותחים את ההגדה בזה שכל היושבים מסביב לשולחן הם נצרכים בדיוק כמו שהיה כל כאחד ואחד ללא הבדל כאשר הוא יצא ממצרים

לידת תינוק ולידת עם

יציאת מצרים מתוארת בתורה כמו לידה של תינוק "או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" גוי מקרב גוי במילים אחרות זו לידת תינוק, עם מהקרביים של עם אחר. בלידת תינוק אנו רואים דברים מופלאים אך השלב הראשון והבסיסי ביותר הוא עצם החיים העצמאיים שניתנים לתינוק ברגע יציאתו לעולם. זוהי יציאת מצרים! ה נתן לבני ישראל חיים עצמאיים ראשוניים ללא יכולת ממשית להתקיים בעצמם, בדיוק כפי שתינוק אינו יכול לרגע ללא אמו, הם יוצאים בחיפזון ללא צידה לדרך וללא ידיעה ממשית לאן הם הולכים אבל הם קיבלו את חייהם במתנה וזה הספיק להם לעת עתה.

מה השלב הבא האיכותי בחייו של התינוק? הדיבור. היכולת לבטא את רגשותיו במילים, ולו הפשוטות ביותר. מתי עם ישראל עובר לשלב הזה? בקריעת ים סוף עם ישראל שר שירים הוא מצליח להוציא מילים מהפה! עד אז רק "ויאנחו בני ישראל, ויזעקו..." שום דבר ברור, אבל כאן, על שפת הים, הוא עולה למדרגה נוספת ושר את שירת הים ומודה לה בפיו ובמילים שהוא בוחר.

השלב האיכותי הבא בחייו של הילד (שגדל כבר) הוא הלימוד והחינוך. אחרי שהילד חי ויודע לדבר הוא מתחיל לקבל את המסר האלוקי, את החינוך שלו הוא זקוק. זהו מעמד הר סיני. שם עם ישראל מקבל את התורה ואת שליחותו הנצחית.

שלושת השלבים הללו הם המכונים נפש, רוח ונשמה. (נר"ן) נפש - עצם הקיום הפיזי, יציאת מצרים.

רוח - הדיבור ("רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך") קריעת ים סוף. נשמה - התורה, החינוך מעמד הר סיני וקבלת התורה.

זהו התהליך שבו עם ישראל מתייצב כעם לפני האלוקים ולקבל ממנו את עצם החיים שלו כעם, את היכולת לבטוא את עצמו ואת הייעוד שאלוקים מעניק לו.

(מתוך דבריהם של המהר"ל מפראג והרב קוק)

גאולה שבכל דור

ישנן מצוות בליל הסדר שהן מהתורה כגון אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים, אכילת מרור, קרבן פסח ועוד. על אכילת מצה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה" גם על מרור אנו מברכים באותה ברכה "... על אכילת מרור" ואף בזמן שבית המקדש היה קיים ברכו על אכילת קרבן פסח. מדוע על אחת המצוות החשובות ביותר בליל הסדר (אם לא החשובה שבהן) סיפור יציאת מצרים שהיא מצווה מהתורה לא פחות מאכילת מצה ומרור לא מברכים? האם לא היה ניתן לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לספר ביציאת מצרים"?

התשובה מתחילה בתפיסה של ליל הסדר. תורת החסידות מדגישה כי ליל הסדר אינו טקס זכרון לזכר אירוע שקרה לפני 3000, זהו אירוע עכשווי של יהודי ושל עם שנגאל גם בשנה זאת. האמירה "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" נאמר אך ורק על יציאת מצרים, לא על נס חנוכה, לא על נס פורים אלא בדגש על יציאת מצרים. זהו לא תרגיל בפסיכולוגיה זה תהליך גאולה ממשי. לכן עושים את כל ה"משחקים" בליל הסדר, אוכלים מרור ומצה יושבים מסובים כבני מלכים, אומרים הלל כאילו אנחנו ממש נגאלנו. יהודי שרוצה להיגאל בפרט ובכלל יכול גם בפסח תשס"ט להיגאל, אותן ההארות והשפע האלוקי שהיה אז יורד ומגיע אלינו גם היום בליל הסדר שלנו.

אז למה לא מברכים על זה? למה לא נברך גם על סיפור הנס הנפלא שעברנו ויכולים לעבור גם בשנה זאת?

אומר ה"חתם סופר" אנחנו כן מברכים על סיפור יציאת מצרים. בסוף "מגיד" ישנה ברכה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו... לאכול מן הזבחים ומן הפסחים... ברוך אתה ה גאל ישראל" זוהי הברכה הגאולה של סיפור יציאת מצרים והגאולה שלנו.

אבל אז מדוע מברכים זאת בסוף המגיד ולא בתחילת המגיד? היה ראוי להתחיל את מגיד בברכת הגאולה ואז לספר ביציאת מצרים! (כמו כל ברכה אנו מברכים אותה לפני המעשה וכמו שעושים באכילת מצה ומרור וכו)

התשובה היא מופלאה! ישנה עוד מצווה שאי אפשר לברך לפניה בשום אופן אלא רק לאחריה. פשוט לעושה את המצווה הזאת אין דרך לברך לפני עשייתה אלא רק אחרי שהוא עושה אותה! ומהי? גוי שבא להתגייר והוא טובל על מנת להיות יהודי לא יכול כמובן לברך לפני טבילתו כיוון שהוא עדיין גוי, רק אחרי שהוא טובל, עכשיו הוא יהודי והוא יכול לברך. כך אומר ה"חתם סופר" כל יהודי בליל הסדר. הוא מתחיל את ההגדה כגוי, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" והרי גם הוא מתחיל עכשיו את תהליך הגאולה שלו, ועל כן כעובד עבודה זרה, כמי שעדיין לא נגאל הוא לא יכול לברך! הוא עדיין גוי! רק אחרי שהוא יקרא את ההגדה ויעבור בעצמו תהליך של יציאה לחירות, בסוף המגיד, עכשיו הוא יכול לברך!

מי שמבין את עומק התהליך שיהודי צריך לעבור בליל הסדר מבין שהלילה הזה הוא לא זיכרון לאירוע שהיה לפני 3000 שנה אל א תהליך עומק שמתחיל מראשית הלילה בו אנו מתחילים כעבדים ומסיימים אותו כנגאלים בדיוק כמו אבותינו במצרים.

(בשם ה"חתם סופר")

מפגש עם אלוקים

החגים נקראים "מועדי ה" "אלה מועדי ה..." מעניין שגם המשכן במדבר היה נקרא אוהל מועד וכמו שהמשכן היה מקום המפגש של האדם עם אלוקים כך גם החג והמועד הוא זמן המפגש של האדם עם אלוקים. ולכן בזמן המועדים היה מצווה לעלות לבית המקדש להכפיל כביכול את כח המפגש של האדם עם אלוקים בזמן הנכון - המועד, שלושת הרגלים. ובמקום הנכון - אוהל מועד.

גם בימינו שאין בית מקדש קדושת הזמן נשארה והיכולת להיפגש עם אלוקים עדיין "תקפה" בקדושת הזמן הוא הוא המועד. לכן גם אנו מברכים "מועדים לשמחה" משום שהמפגש עם אלוקים הוא תלוי בזמן המיוחד הזה (מועד לשון התוועדות ומפגש) המפגש עצמו מרומם אותנו למעלת השמחה מה שאין אנו יכולים להגיע ביום רגיל אחר. ויש לדבר ביטוי גם מהבחינה ההלכתית שעד כדי כך קדושת ושמחת הרגל גדולה שהיא מפסקה כל אבלות שהיא, שכל מי שיושב שבעה (ל"ע) מפסיק משפני הרגל אבלותו וכן אבלות 30 יום. ואפילו שבת אינה מפסיקה אותה משום ששמחת המפגש וההתוועדות היא כל כך גדולה שהיא לא מותירה מקום לכל אבלות פרטית.

(בשם ר צדוק הכהן מלובלין)

מי מציב את הגבול?

התרבות המצרית היתה בנויה בשיטת "סוס ורוכבו" כל אחד היה "רוכב" על מישהו אך תמיד גם היה מישהו מעליו, גם הוא עצמו היה סוס למישהו שרכב עליו. כך כל אחד בממלכה ידע בדיוק מי מעליו ומי מתחתיו הכל היה מתוחם ומוגבל. בעצם כולם היו עבדים וכולם היו אדונים. מצרים היא נגד התרחבות והתפשטות של הדעת, כל אחד ידע את מקומו ולא יתעסק בדברי שוא "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" זוהי השיטה המצרית שגם רמוזה בשם של מצרים = מצר ים, היא מפסיקה ועוצרת את ההתרחבות היא זאת שעוצרת את הים מלהתרחב. פרעה אמר על עצמו "לי יאורי ואני עשיתיני" אני בראתי את החוקים והגבולות, אני שולט במים ובימים. כיצד מצרים מתה? היא טובעת בים סוף. ה מטביע אותה בדיוק באותו המקום שממנו היא הכי פחדה. יש פסוק מעניין בירמיה:

" האותי לא תראו נאום ה אם מפני לא תחילו אך שמתי חול גבול לים" למה אנחנו צריכים לירא מפני ה?

מפני שהוא שם חול גבול לים? אכן כן. מי שמציב את הגבולות בעולם זה ה. הים הוא המקום שהכי אמור להפחיד את בני האדם. הוא המקום שבני אדם אמורים לברוח ממנו מפני שהוא מאיים כל הזמן להציף את העולם, כל גל שמגיע בעצם אומר אני רוצה להמשיך ולהתפשט, להתרחב, אבל האדם דוקא בחוף הים נרגע, דוקא שם הוא מוצא שלווה משום ששם הוא מרגיש קטן, הוא יודע שהוא אינו שולט בהכל, וכי החול הזה שעוצר את הים הוא מעשה האלוקים ששם חול גבול לים.

היחיד שמציב גבולות בעולם הוא ה ועל כן הוא לוקח את מצרים, את מצר הים ומטביע אותם במים להראות שמי שחושב שהוא שליט העולם סופו לטבוע בים האין סוף שנשלט בידי האלוקים. על כן "סוס ורוכבו רמה בים" כל השיטה הזאת טבעה במצולות האין סוף ומי שקבע את הגבולות הוא זה שיקבעם מעתה ועד עולם.

(ר צדוק, הרב אלון, ועוד)