"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קט"ז). את היציאה משעבוד לגאולה צריך אדם מישראל לחיות מחדש בכל שנה ושנה. לכך מיועד זמן חרותנו זה.
תפקידו של עם ושל אדם להיות בני חורין. לא להיות משועבדים לאחרים בכל שעבוד שהוא. עיקר הסיפור של יציאת מצרים מבוסס על זה שאנו מדגישים את שלילת העבדות מחד ואת חיוניות החרות מאידך. וכך נאמר במשנה (שם קט"ז) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ביושבנו בסדר ליל חרותנו, עלינו לפתוח תחילה בגנותנו ורק לאחר מכן לספר בשבחנו.
מהי הגנות ומהו השבח? מובאות בגמ' (שם) שתי דיעות: רב אמר – הגנות: "מתחילה עובדי זרה היו אבותינו" והשבח: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". ושמואל אמר – הגנות: "עבדים היינו לפרעה במצרים" והשבח: "ויוציאנו ד' אלקינו משם". אין אלה שתי דיעות מנוגדות, כי אם משלימות אחת את השניה. (לדעת הריטב"א, מחלוקת רב ושמואל היא רק את מה להקדים). אלה הם שני צדדים של גנות ושבח. האחד מדגיש את השעבוד הרוחני ואת הגאולה הרוחנית והשני מדגיש את השעבוד הפיזי ואת הגאולה הפיזית. ורק שני אלה כאחד – הגאולה הפיזית מדינית והגאולה הרוחנית – מהווים את הגאולה השלמה.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל דור ודור ישבו יהודים בליל הסדר, ספרו על היציאה מעבדות לחרות והשתדלו לחיותה בעצמם. אולם מי כמונו יכלו לחוש זאת ממש, שהרי אנחנו חיינו בעצמנו יציאה משעבוד לגאולה. זכינו לראשית צמיחת גאולתנו, לתקומתה מחדש של מדינתנו, לשחרור ארצנו מידי זרים ולתהליך של קבוץ גלויותינו שמקבל בימים אלה מנוף מיוחד עם פתיחתם של שערי רוסיה. יצאנו ממש משעבוד לגאולה. אולם ספור יציאת מצרים מזכיר לנו שגאולה שלמה היא רק כאשר לגאולה הפיזית מדינית מצטרפת הגאולה הרוחנית; כאשר גאולת הגוף נשלמת ע"י גאולת הנשמה.
* הכותב הינו ראש ישיבת "אור עציון" וראש ישיבות בנ"ע. (המאמר נכתב בשנת תש"ן)