כמידי שנה בשנה נתקבץ כולנו אל שולחן הסדר, איש איש ומשפחתו, המורחבת והמצומצמת, ידידים וקרובים ועימנו חלקים רבים מעם ישראל. ושוב נקרא את אותה ההגדה ושוב נשמע את אותם הסיפורים, שברוב המקרים, מה לעשות, לא משתנים.
כולנו מכירים את סימני הסדר "קדש ורחץ..."[1], ובכן לאחר 'יחץ' ובתחילת 'מגיד' מופיע לו קטע שנראה קטן ותמים אך במבט שני מעמיק יותר איננו מובן כלל.
"הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי יפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא הכא, עבדי לשתא דאתיא בני חורין".
ראשית, קטע זה אינו מופיע כלל כחלק מההגדה המקורית[2], יתרה מזאת כשמנסים להבין את תוכנו עולה תמיהה נוספת, מדוע נאמר שהמצה היא "לחם עוני אשר אכלו אבותינו במצרים" הרי לא במצרים אכלנו מצה אלא כשיצאנו ממצרים?[3]כמו כן יש להבין, הרי המצה עצמה הינה זכר לחירות וכמו שנאמר בהמשך ההגדה "מצה זו ע"ש מה? ע"ש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", וא"כ מדוע היא נקראת 'לחם עוני'?
ננסה לעמוד על שאלות אלו תוך בירור מהות עניינה של המצה.
התורה מצווה אותנו:
"שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אלקיך כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אלקיך מִמִּצְרַיִם לָיְלָה...לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם ענִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ"[4].
הרמב"ן[5]מתייחס לביטוי 'לחם עוני' וכותב: "כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים", כלומר, מסביר הרמב"ן, במצה כלולים שני עניינים שהם דבר והיפוכו. החיפזון המורה על הגאולה והיציאה ממצרים, ועימו הגלות הנוראה והמצוקה בה היו נתונים בני ישראל במצרים.
הרמב"ן מסיים את דבריו שם:
"וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".
הרב בעולת ראי"ה[6]מרחיב ביסודות אלו:
"שני דרכים ישנם להתעלותו של כל כח חיים מעשי. הדרך האחד הוא ההרווחה, ונתינת החופש למרוצתו ושטף זרמו, למען ילך ויגדל ילך וירחיב את השפעתו במרוצתו ושטף פעולתו. והשני הגורם לו, אע"פ שהוא הפכו, הוא כח העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכח המוכן לצאת להתפרץ ולהתרחב, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר, שאז בבוא עתו יוסיף הלחץ הקדום...חופש ועצמה להגדיל מעופו ועוז חיי התנשאות פעלו".
כל כח בעולם נראה וניכר כאשר הוא יוצא אל הפועל ובא לידי ביטוי בחיי המעשה. אמנם למעשה כל כח בעולם הוא כמו קפיץ, קפיץ יכול להתכווץ מאוד אך כל כיווץ רק יגביר את מידת התפשטותו של הקפיץ לאחר מכן. תופעה זו קיימת אף בכוחות נפשו של האדם, לעיתים קרובות אנו רואים התנהגות קיצונית של אדם שנובעת כתוצאה מחסך שהיה לו בגיל צעיר. בכל אותה תקופה שנמנעה ממנו ההוצאה לפועל של הכוחות הגנוזים בו, הם צברו כח ועוצמה בתוכו עד שהם מתפרצים בצורה חריפה. תופעה זו באה לידי ביטוי הן בכוחות חיוביים והן בכוחות שליליים. וממשיך הרב:
"הכח המחנק והלוחץ הזה היתה ממלכת מצרים הגדולה והחזקה, כאן עמד כח חפץ העבדות המוחלטת, והטומאה והרשעה והבערות הנלוות עמה, מול חפץ החופש האלקי".
עם ישראל, העתיד להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' היה מונח בלב מלכות הרשע והטומאה בעולם. עולם ערכים שלם המנוגד לכל ערכי האבות שגילו והביאו את האלוקות לעולם. בכל אותה תקופה הצטברו באומה הכוחות הדרושים להתגשמות ייעודו של עם ישראל.
ועפ"י זה מסביר הרב:
"וזה לחם העוני, ציור קימוץ והתכנסות הכוחות, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, הוא הולך עימנו על דרכנו הארוכה, אשר דוגמאות של לחץ וצרות מצרים".
המצה, כפי שראינו בדברי הרמב"ן מגלמת בתוכה שני עניינים, שרק נראים הפוכים. המצה הינה גם זכר לשיעבוד במצרים, אך שיעבוד זה עצמו היה חלק מהגאולה בכך שהיווה את הכח הלוחץ והדוחק שפיתח אצל עם ישראל, ועם זאת המצה היא גם זכר לגאולה וליציאה ממצרים.
בדברי הרב ישנה גם תשובה לשאלה השניה ששאלנו, מדוע נאמר שאבותינו אכלו את המצה במצרים. אכילת המצה במצרים הוא ביטוי לכך שבמצרים התרקם והתגבש בתוכנו אותו כח חיים שיצא אל הפועל ביציאה ממצרים.
עם הבנת יסודות אלו ננסה להתקדם להבנת השאלה הראשונה בשאלת עניינו של קטע זה לליל הסדר.
בספרי החסידות[7]מובא היסוד שגאולת מצרים היתה כל כולה מצד אתערותא דלעילא וסימנך "ואעבור עליך...ואת ערום ועריה" – עירומים מן המצוות[8]. וכיוון שהיתה כל כולה מצד הקב"ה הרי שמלך מכבד ונותן כפי יכולתו ועל כן הגענו לרמות ודרגות שלא היינו יכולים להגיע אליהם לבד 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בו בוזי'[9]. ואכן בכל שנה אנו עומדים לפני קריאת ההגדה ונזכרים מיד בקטעי הגאולה המרוממים "אני ה' – לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף...", נזכרים מיד בכל עשרת המכות והניסים הגלויים שנעשו ביציאת מצרים. אך דווקא ברגעים אלו ישנו החשש הגדול מפני השקיעה בייאוש. ואם זכינו וזכו אבותינו לשוב אל ארץ חמדת אבות, ובעינינו אנו רואים כיצד נשמע בערי והרי יהודה קול ששון וקול שמחה, עם זאת, לעיתים אנו מרגישים גם את לחם העוני והלחץ של המצה, את המצוקות, הנסיגות והירידות המלוות כל אחד ואחת במישור הפרטי והכללי. וברגעים של מועקה מתגנבת לה המחשבה 'איפה אנחנו ואיפה המשיח?! איפה אנחנו ואיפה קריעת ים סוף?!' לזאת בחרו רבותינו לפתוח את ההגדה דווקא בקטע קטן זה.
נאזין להסברו הנפלא של בעל סדר היום[10], שחי בדור שאחרי האר"י הקדוש:
"ומתחילין הא לחמא עניא, אף על פי שאינו מן הענין של ההגדה, משום שעם היות שאנו עושים עצמינו בני חורין והרי אנו משועבדים תחת אדום וישמעאל, לזה נראה לי שהתחילו בענין זה, כלומר אינו דומה שעבוד זה לשעבוד מצרים, שאף על פי שאנו משועבדים עתה, לא אבדה תקותינו ולא נגזרה תאותינו והרי הרשות בידינו לעשות כרצוננו, וכל דצריך ייתי ויפסח ובידינו להאכילו ולהשקותו. ואם תאמר סוף סוף משועבדים אנחנו ועבדים, אין ענין עבדותנו כלום דהא אנו מובטחים ועומדים ומצפים ומקוים הישועה בכל עת ובכל שעה, ואם השתא הכא אפשר לשנה הבאה נהיה בני חורין בעזרת השי"ת כי ישועת ה' כהרף עין, ונקלה זאת הגאולה הרבה מגאולת מצרים ואפשר לה להיות על פי הטבע ואין צריך כל כך לשנות סדרי בראשית ושדוד המערכות, מה שלא היה כן ביציאת מצרים".
דברים אלו נכתבו לפני כ-450 שנה, בדור שבו היתה ארצנו חריבה ובזויה, בדורנו זכינו לראות בהתגשמות דברים אלו וזכינו לראות בעינינו כיצד מתקדמת לה הגאולה בצעדי ענק קמעא קמעא, מלווה ירידות ועליות.
המצה, על שני מרכיביה מלווה אותנו בכל חיינו, ודווקא מתוך הדוחק שדוחקים אותנו נלמד לאגור כוחות להיבנות בתוכנו ומתוך כך נבנה גם את הסובבים אותנו בימים אלו של גאולה המתרקמת לה אל מול עינינו.
ארצה לסיים בדברים נפלאים שכתב הרב מנחם מנדל כשר לפני כ-60 שנה:
"מכל מה שנאמר לעיל, אפשר לראות השקפת הרבה מחכמי התורה, שהתפתחות והשתלשלות הגאולה העתידה, אפשר שתתחיל ע"י ההשגחה העליונה באופן טבעי, בהדרגה, קמעא קמעא...לעת עתה (תש"ח) עומדים אחינו בארץ ישראל באמצע מלחמה גלויה עם הרוצחים השופכים דם נקי באה"ק, וסכנה גדולה עדיין מרחפת עלינו מצד שונאינו הרוצים להחריב את היישוב. אנו תפילה ותקוה שהשוכן בשמים ירחם את עמו ויתן שלום בארץ, וקוי איילת השחר שהתחילו לזרוח בשמי ארץ ישראל יפרצו לאור גדול"[11].
[1]מקורם ככל הנראה במחזור ויטרי תלמיד רש"י.
[2]עיין שיבולי הלקט סדר ההגדה ועוד.
[3]ראה בזה הפירוש המובא בשם ראב"ע בהגדת תורה שלמה.
[4]דברים פר' ט"ז פס' א'-ג'.
[5]שם פס' ב'.
[6]ח"ב עמ' רס"ב-רס"ד.
[7]לדוג' שפת אמת פסח תרנ"ד ועוד, וכן בכתבי ר' צדוק הכהן מלובלין.
[8]עד שהקב"ה נזקק לתת לנו מצות פסח ומילה להתעסק בהן.
[9]מכילתא בשלח ט"ו ב'.
[10]ר' משה בן מכיר, סדר ליל פסח.
[11]מתוך תורה שלימה חלק י"ב במילואים שבסוף הספר פס' נ'.