איסור החמץ

איסור החמץ – איסור חמור הוא מעבר לאיסורי האכילה האחרים, אשר אין עונשו רק כעונש לאו הקיים ברוב איסורי האכילה הרגילים, אלא שעונשו כרת:"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא". אף על פי כן, אין איסור זה קבוע באיסור החֵלֶב אלא שמותר הוא כל השנה, וכתוצאה מכך קלות יותר הלכות הכשרותיו מהכשרת כלי שנטרף מאיסור נבילות וכדומה. בכדי לעמוד על אופיו של איסור החמץ נתבונן בדברי רבותינו:"ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי שמעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם" (ברכות יז,ע"א). ה'שאור שבעיסה' מייצג פה את ההפרעות הפנימיות באדם לקיום המצוות, ו'שעבוד מלכויות' את ההפרעות החיצוניות. וכן כתב רש"י על הביטוי 'השאור שבעיסה':"יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". והנה יש לתמוה- מה רע בשאור המתפיח את העיסה ובזכות כך ניתן להכין לחם ולאוכלו, ומדוע מדומה הוא ליצר הרע? אף אם נטען כי ההתפחה דומה לגאווה, נראה שניתן היה להביא דוגמאות בולטות יותר לגאווה מאשר האוכל הבסיסי והפשוט כלחם. השאור והחמץ מופיעים באיסור נוסף הקיים כל השנה. וכך נאמר בפרשת ויקרא :"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א). במשך כל השנה אסורים אנו להקטיר לפני ה' חמץ ושאור. ההקטרה – מפיקה היא את הרוחניות מהמציאות ומעלה אותה לגובה. מסתבר אם כן, כי החמץ מתייחס הוא לצד הגופני של האדם דווקא מתוך היותו מייצג את האוכל הבסיסי של כל בני האדם כפי שהדבר מתייחס לתאוות האכילה במתיקותו של הדבש. ביציאת מצרים במעשינו עוד לא קיימנו את התורה, אך כן מבטאים אנו את יציאתנו כאומה ממצרים. ביציאת מצרים התגלתה רק הנשמה הישראלית שבה הבחין ה' בין טיפת בכור ישראלי לבכור מצרי (בבא מציעא ס"א, ע"ב), ועל כן אין לאכול את האוכל המראה את גופנו אלא רק את הקדושה התלושה מהגוף. על כן בעת בירור הנשמה הישראלית, האוכל חמץ במזיד- נכרת הוא מהאומה הישראלית. אמנם לאחר קבלת התורה מתקדשים גם מעשי ידינו וראויים אנו לפעול לא רק בעולם הרוחני של המקדש והמזבח, אלא במעשי היום יום. על כן ממשיכה התורה ואומרת ביחס לחמץ ולשאור בפרשת ויקרא (ב',י"ב):"קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלה לריח ניחוח". קרבן הביכורים(=ראשית. ע"פ רש"י שם) הוא יבוא ביום מתן תורה מחמץ כדברי התורה בפרשת אמור (ויקרא כ"ג,י"ז):"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'". חמץ זה הוא שיבטא שביום מתן תורה ראויים כבר אנו לקדש את המציאות, וחמץ זה לא יוקרב על המזבח הרוחני אלא יאכל ע"י הכהנים בקדושה ובכך תועבר רוחניות המזבח לחיי היום יום דרך הכהנים. תהליך יציאת מצרים המעלינו מעל המשיכה לגוף, המוציאה את האדם מעבודת ה', "יצר הרע", מביאנו בזכות התורה לקידוש הגוף והחומר וביכולת לעבוד את ה' בשני יצרינו – 'ולעבדו בכל לבבכם' – ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות נד, ע"א).