תענית אסתר
טעמי הצום:
יש אומרים כנגד צום אסתר לפני בואה אל המלך. ואף שהיה בניסן, אין צמים בניסן בשל החגיגיות שלו, ועל כן הוקדם הצום ליג' אדר. יש אומרים כנגד צום הלוחמים בימי אסתר במהלך הקרבות ביום זה. ויש אומרים שהצום נועד להזכיר לנו את העקרון, שבכל צרה יש לצום כחלק מהתשובה אל השם.
'כאשר קיימו על נפשם ימי הצומות וזעקתם'- כלומר כמו שקיבלו את החג, קיבלו גם את התענית, זכר לישועה (-הר"ן בשם הראב"ד בתענית). אך יש בצום גם מימד חזרה בתשובה כמו בימי אסתר.
מעוברות ומניקות לא מתענות.
מניקות תוך 24 חודש מהלידה אפילו אינן מניקות, פטורות לפי כמה מגדולי הפוסקים (מהרש"ם ע"פ גמ' אבריהם מתפקקין).
חולה שאין בו סכנה, פטור מהצום.
מגילה:
נאמר 'אקרא דומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי'- מכאן שיש לקרוא ביום ולילה. הוקשה 'עשיה' ל'זכירה', שנאמר 'נזכרים ונעשים', לכן עיקר המצווה שתיקנו מרדכי ואסתר היא ביום.
קריאת הלילה היא מדרבנן ולא מדברי קבלה (תיקנו בלילה בשל הפסוק 'לא דומיה').
מבטלים תלמוד תורה עבור קריאה ברוב עם (גמרא). אפילו הכהנים והלויים היו מפסיקים עבודתם עבור מגילה (תוספות).
נשים חייבות במגילה (גמרא). שאף הן היו באותו נס. אם קוראים להן, יש אומרים לברך 'לשמוע מגילה' (רמ"א), יש אומרים 'לשמוע מקרא מגילה' (ערוה"ש), ולרוב הפוסקים 'על מקרא מגילה' (שו"ע, גר"א).
ברדיו וכדומה לא יוצאים ידי חובת קריאת מגילה (סברת הגרש"ז שזהו קול אחר אלקטרוני).
ברמקול לא יוצאים (חזון עובדיה) אלא מי שעומד קרוב לבעל הקורא.
נשים מוציאות אנשים לדעת רש"י, ואינן מוציאות לדעת בה"ג (סברת הבה"ג- קול באשה ערווה, וגם החיוב שלהן שונה. הן חייבות מדרבנן ולא מדברי קבלה). שו"ע- מוציאות ידי חובה אנשים. אך כתבו הגדולים (ערוה"ש) שזה רק אם אין כל ברירה משום שבשו"ע הביא את שתי הדעות. יש להזכיר דברי הגמ' האומרת 'תבא מארה על מי שאשתו ובניו מברכין לו'.
נשים מוציאות נשים מעיקר הדין. אך כתבו הגדולים (קו"נ בשם תו'ס בסוכה) שאסור לאשה לקרוא לציבור דזילא בהו מילתא (שעה"צ, כה"ח ועוד). לדעת הרב אליהו זצ"ל אפילו בדיעבד, אם אשה קראה לנשים, יש לקרוא להן שוב ע"י גבר. ואף ביחיד, לדעת מג"א בשם מדרש הנעלם רות אסור לאשה לקרוא (והובאו דבריו במשנ"ב).
בברכה אחרונה על קריאה לנשים יש מחלוקת, וזו סיבה נוספת להמנע מקריאה על ידי אשה. וכן יש בקריאת נשים פגיעה במצוות 'ברב עם הדרת מלך', משום שבבית הכנסת עזרת הנשים תהיה ללא נוכחות גדולה. העיד הבן איש חי (שנה א תצוה)-
"הנשים אע"פ שיודעות לקרות, ישמעו מן האנשים. וכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב, שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה".
אין לאכול לפני המגילה כפי האיסור וההיתר לפני תפילת שחרית. מי שחלש בשל התענית, יכול בצאת הכוכבים לאכול פירות ולשתות מים, טרם קריאת המגילה. לספרדים כל חלש, לאשכנזים חולה או לצורך גדול.
בימינו נהגו שלא לעבוד ביום פורים, ולפיכך העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה. אולם בליל פורים, מותר לעבוד. מלאכה המותרת בחול המועד, מותרת גם ביום פורים.
מחצית השקל:
יש אומרים שנותנים ג' מטבעות של חצי שקל במדינה (רמ"א. שנאמר ג' פעמים 'תרומת ד'' בתורה), ויש אומרים רק מטבע אחד של חצי שקל (גר"א). ויש אומרים לתת שווי מחצית השקל, והוא כ26 ₪ (כה"ח).
רק גברים מגיל מעשרים שנה חייבים (רמ"א בשם ברטנורא). אמנם לדעת הרמב"ם ותו'ס יו"ט- מיג' שנים.
מעיקר הדין נשים וקטנים פטורים (מג"א). אך כתב בעל 'תורה תמימה', שכולם חייבים, כנגד שקלי המן. וכן המנהג הרווח לתת כנגד כולם, אפילו כנגד עובר במעי אמו.
עדיפות הנתינה היא לבתי כנסת, תלמידי חכמים ואחר כך לצדקה. משום שמחצית השקל שימשה לבדק בית המקדש, ולקרבנות. בדק הבית בימינו לבניין בית כנסת ובית מדרש, וקרבנות בנתינה לתלמידי חכמים, שהגמרא השוותה מתנה לת"ח להקרבת נסכים על גבי מזבח.
משלוח מנות:
יש לשלוח דברים שאפשר לאכול (פר"ח). גם משקה הוא מנה (תרומת הדשן מגמ' רבי שלח לר' אושעיא עגל ויין ויצא יד"ח). אך ראוי שתי מנות מאכל (גרסת ר"ח, שאמר לו יצאת יד"ח מתנות אביונים ולא משלוח מנות). ודוקא שני מינים.
את ערך המשלוח יש לשער כערך הנותן, ושיהיה כדי שיעור סעודה.
חוששים לשמועת ספק קידושין ולכן לא ישלח איש לאשה ולהיפך, אלא איש לאיש ואשה לאשה (רמ"א. ויש שחששו מדין סבלונות שיאמרו קידשה לפני כן- מג"א).
בנים ובנות מגיל מצוות חייבים במשלוח מנות, וראוי להקנות להם את המוצרים לפני כן.
לדעת 'ערוך השולחן' יוצאים ידי חובה במשלוח מנות לקטן. אך יש שחלקו על כך ולכן יש לתת לפחות משלוח אחד למבוגר.
ה 'כתב סופר' כתב שאם המקבל לא יודע ממי המשלוח, לא יצא. לכן לפחות משלוח אחד יש לתת בצורה שידעו מי הנותן. השולח בשר לספרדי, יקפיד שהבשר יהיה גלאט חלק.
עדיף להמנע מלשלוח פירות שביעית ויין שביעית, משום שבתוספתא כתוב שלא פורעים חוב מפירות שביעית. ובייחוד שמחזיר משלוח בתמורה למה ששלחו לו, שיש אומרים שהוא לא כחסד אלא פריעת חוב.
מתנות לאביונים:
יש לתת שתי מתנות לשני אביונים שונים.
מתנה- כסף או אוכל, אבל לא כלים. בריטב"א כתב שאין קצבה, ויוצאים אף בפרוטה (8 אגורות בערך). אך כתב הרמב"ם שמתנות לאביונים חשובים יותר ממשלוח מנות ולכן יש להדר לתת כשווי מנת אוכל לכל אביון משני האביונים.
נותנים לכל מי שפושט ידו כאביון (שער הכוונות), ולכתחילה לאביון שאין לו כדי מחייתו החודשית.
מחילת חוב אינה בגדר מתנה לאביון (מהרי"ל).
אין לתת מתנות לאביונים ממעות 'זכר למחצית השקל'.
ישנה מחלוקת אחרונים האם האביון צריך לדעת ממי קיבל. ולכן טוב להחמיר אם אפשר (ואם האביון אינו מתבייש) שידע מי נתן לו.
סעודה:
יש להקפיד לסעוד בבשר, יין ולחם.
חייב איניש לבסומי בפוריא. לדעת הרמב"ם- ירדם בשכרותו. לדעת הרי"ף והרא"ש- כפשוטו, ישתה וישתכר 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. לדעת רבינו אפרים- אין חובה לבסומי בפוריא (לדעתו הגמ' חזרה בה בגלל עובדא דרבי זירא).
למעשה- הרמ"א כתב שישתה מעט יותר מלימודו ויישן, ובזה יצא ידי חובה. כי שכרות גורמת עבירות. באר הגולה כתב, שישתה עד שלא ידע לחשב תק"ב שהוא גמטריא של המילים ארור המן וגם ברוך מרדכי.
העיקר שישתה בצורה שלא יחטא, ואם יודע שתצא משכרות זו יראת שמים, מותר, כמנהג הישיבות, בזהירות המתבקשת.
יש ללמוד תורה בסעודה (לפחות כמה הלכות פסח, שזהו ל יום קודם החג), שנאמר 'ליהודים היתה אורה', ודרשה הגמרא- אורה זו תורה.