הקדמה
השבוע נעסוק בחלק האחרון של מגילת אסתר: החתימה.
מה היה לנו עד עכשיו? אסתר מספרת לאחשורוש על גזרת המן, חרבונה מזכיר לאחשורוש את העץ שהכין המן למרדכי, המן נתלה על העץ וחמת המלך שוככת. אבל, הסיפור עדיין לא נגמר - כעת צריכה אסתר לבטל את רעת המן. אסתר מקבלת רשות לכתוב על היהודים כטוב בעיניה, וספרים, בהם מתיר המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, נשלחים לכל מדינה ומדינה ולכל עם ועם.
ואכן, בשלושה עשר לחודש שנים עשר "נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", תושבי שושן ממשיכים בכך ביום נוסף, והסיפור נגמר, לכאורה.
אבל, לשומע העייף, היושב בבית הכנסת לאחר יום צום ארוך, ישנן עוד דקות ארוכות בהן נכתבים תיאורי מנהגי החג של היהודים, החוזרים על אותם הפרטים והביטויים, תוך שינויי לשון ותוכן דקים.
מה עומד בבסיס החלק הזה של המגילה? לשאלה זו נקדיש את שיעורנו.
שלבי התקבלות החג (ח', טז – ט', לב)
כל המעיין במגילה יוכל לראות שישנם כמה שלבים בהיווצרות חג פורים. נציג את השלבים השונים ונראה מה ניתן ללמוד מכל שלב ושלב, מן היחס ביניהם, ומן התמונה הכללית העולה מפרשה זו.
השלב הראשון הוא החגיגה הספונטנית של השנה הראשונה:
"ושאר היהודים אשר במדינות המלך... ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה משמחה" (ט', טז – יז), וכן "והיהודיים [והיהודים קרי] אשר בשושן... ונוח בחמישה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה" (יח).
לאחר שהיהודים חוו הצלה כל כך מרשימה, נראה שהם לא יכולים 'להתאפק', ולכן הם חוגגים את האירוע במשתה ושמחה.
אולם, מה יקרה בשנה הבאה ובשנה שאחר כך? האם ימשיכו היהודים לחוגג את הצלתם? כאן מגיע השלב השני :
"על כן היהודים הפרוזים עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות איש לרעהו" (יט).
כלומר בשנים אחר כך ממשיכים היהודים לחגוג את ההצלה. אולם, יש לשים לב לכך שלא מדובר באותה החגיגה הספונטנית של השנה הראשונה: בשלב בשני של החג חוגגים רק היהודים הפרוזים, כלומר, היהודים אשר לא יושבים בשושן, והם חוגגים רק את ארבעה עשר לחדש אדר. בנוסף לכך, במנהגי החג נוספו שני פרטים: "יום טוב" ו"משלוח מנות איש לרעהו".
לגבי "יום טוב" - כנראה שהכוונה היא ל'חג רשמי". את המנהג של משלוח מנות אנו מכירים מנחמיה (ח', י), ומנהג זה מוסיף לחגיגות אופי של חג לאומי בו חוגגים כולם עם כולם, בדומה למנהג הרווח בימינו, בו מזמינים משפחות שכניהם לארוחה בשבת.
עד כאן מתואר התקבלות פורים כחג הנובע 'מלמטה' לגמרי - העם, ורק העם, הוא שמחליט, לחגוג ללא כל הנחיה או הכוונה מצד המנהיגים.
בשלב הבא, השלב השלישי, שולח מרדכי איגרת ראשונה, ובה הוא ממסד את חג הפורים:
"לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה... ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים "(כא-כב).
הימים ממשיכים להיות ימי משתה ושמחה, מנהג משלוח המנות מתקבל על ידי מרדכי, והוא מוסיף את המנהג של 'מתנות לאביונים'. מופיעה כאן אמירה חשובה ביותר - בחג יהודי רשמי אי אפשר לשכוח את הנזקקים, ויש לדאוג שכל עם ישראל יוכל לשמוח.
אולם, נראה שמדובר ביותר מכך: אמרנו לעיל שמשלוח המנות הופך את החג לחג לאומי, ואנו נרצה לומר שמתנות לאביונים הוא השלמה למהלך זה. כלומר, חג יהודי לאומי כולל גיבוש של כל שכבות העם ודאגה לכלל האוכלוסייה - גם גיבוש של משפחות המתארחות אחת אצל השניה, על ידי המנהג של משלוח מנות, וגם דאגה לעניים, על ידי מתנות לאביונים.
השלב הבא הוא קבלת היהודים, וקבלה זו אפשר לחלק לשלושה חלקים:
א. קבלה על עצמם:
"את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (כ"ג).
ב. קבלה על זרעם:
"קימו וקבל היהודים על זרעם... להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה" (כז).
ג. קיום החג (בפועל) לדורות:
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור... לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (כח).
השלב האחרון המוצג במגילה הוא האיגרת השנייה שנכתבה בידי אסתר ומרדכי:
"לקים את אגרת הפרים הזאת השנית... לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם, כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם... ונכתב בספר" (כט – לב).
אם נסכם בקצרה את דברינו, אז עד עכשיו ראינו חמישה שלבים בהתקבלות חג פורים:
1. חגיגה ספונטנית.
2. חגיגה עממית שנהגה בשנים הבאות.
3. האיגרת הראשונה ששלח מרדכי.
4. קבלת היהודים.
5. האיגרת השנייה בידי מרדכי ואסתר.
הערנו שבכל שלב ניתן לראות התפתחות במנהגי החג, כאשר החג מקבל כיוון של משמעות לאומית במשלוח מנות, ומהלך זה נשלם בצו הרשמי של מרדכי כשמודגשת הדאגה לאביונים.
איך חג נולד?
כעת, נרצה להעיר על עוד משהו העולה מן המגילה. מגילת אסתר נכתבה לקראת חיתום התנ"ך, והויכוחים המוצגים בחז"ל לגבי הכנסת מגילת אסתר למקרא - ידועים. נראה, ששאלה זו של הוספת תקנות ומנהגים חדשים לאחר חתימת תקופת המקרא, היא העומדת ביסוד החלק האחרון של המגילה. כלומר, העניין העומד לדיון הוא השאלה האם יכולים חז"ל להוסיף על מה שכתוב בתורה.
מה שאנו רואים במגילה הוא דבר מעניין: תהליך התקבלות החג אינו מתחיל מלמעלה, מן המנהיגים, אלא ממנהגי העם. אבל, אין אנו נשארים ברמה של מנהגים הנובעים מהעם, ולאחר זמן יבואו המנהיגים וימסדו את הדברים. מיסוד החג אינו רק דאגה לכך שהחג ימשיך להתקיים לאורך הדורות, אלא הוא גם הוספת מנהגים ודינים שיעניקו לחג תוספת של אופי ומשמעות.
הדברים עוד ארוכים, ונשארו שאלות רבות, אך אנו נסיים כאן.
רק נעיר שעיסוק נרחב ומרתק בסוגיה שהוצגה בעיון קצר זה ניתן למצוא במאמרו של הרב ד"ר אברהם וולפיש 'דברי שלום ואמת' בספר 'הדסה היא אסתר', ומומלץ מאוד לעיין שם.