"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
המגילה בתארה את הדרך בה בחר המן את זמן מלחמתו ביהודים אומרת: "הפיל פור הוא הגורל" – ואומרת על כך הגמרא: "תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
פרשת תצוה היא כידוע הפרשה היחידה בתורה שבה לא כתוב שמו של משה רבנו מאז הופעתו בפעם הראשונה בפרשת שמות. ולרוב פרשת תצוה נקראת בשבוע שחל בו ז' באדר ולכן ישנו קשר בין פרשת תצוה ופורים דרך עניין ז' באדר מחד ופרשת זכור הנקראת בשבת שלפני פורים מאידך.
מחשבתו של המן היתה שמכיון שמת משה רבן של ישראל ניתק בכח הקשר בין ישראל לתורת משה, והיות ואין לעם ישראל קיום בעולם כי אם מִכֹּחָהּ של התורה, מסוגל חודש אדר לבחינת סוף, מה גם שהוא סוף החודשים, היינו סיום כח ההתחדשות המיוחד לישראל ע"פ הרמז של "החודש הזה לכם". ואת הניתוק בפועל ראה המן בכך שלמרות שנתנה מכבר לעם ישראל הרשות לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש ואת חומות ירושלים, עם ישראל בחר להשאר בגלות. וכדברי המן - שכל כחו הוא ביכלתו לשקר תוך כדי שהוא אומר את האמת, כח מיוחד של לישנא בישא, לשון הרע, כמו הנחש הקדמוני. שלזה רומזים חז"ל בגמרא באומרם "המן מן התורה מנין?" והתשובה: "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" - "ישנו עם אחד", ומי כעמך ישראל גוי אחד, אשר כל מהותו וסיבת קיומו הוא האחדות, והנה משקר הוא בזהותו ותפקידו שהרי הוא "מפוזר ומפורד", לא זו בלבד שאחדותו מתקיימת בעיקר כשהוא שוכן על אדמתו, גוי אחד בארץ - דוקא, והנהו מפוזר מחוץ לארצו, אלא שהוא גם מפורד, בפירוד ומחלוקת, בחינת מסה ומריבה הכתובה בפרשת בשלח, ומיד אחריה: "ויבא עמלק". והיות וכך, "ואת דתי המלך" - מלך מלכי המלכים - "אינם עושים", כדכתיב במגילת איכה "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". ואם כן "ולמלך אין שוה להניחם".
ואמרו חז"ל שהוא לא היה יודע שמשה בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. עלינו להבין את עומק דברי חז"ל בבחינת מכלל הן אתה שומע לאו. יש הבדל המובן מסדר הדברים. הם לא אמרו בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר מת. כי זה דרך כל הארץ שהילודים למות, ומאי אכפת לן שהוא נולד בשבעה באדר, שהרי סוף סוף הוא מת! אלא שהוא לא היה יודע את הסוד שמותו של משה היא בעצמה לידה - ולא רק בבחינת "והמתים להחיות", אלא שאין דברי תורה מתקיימים באמת בלב התלמידים אלא לאחר הסתלקותו של הרב וע"י זה נקבעה בחינת הנצח של תורת משה בליבם של ישראל. וכדתנן: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
וכמו כן, רק אחרי הסתלקות הנבואה, היינו הסתלקות הגילוי האלקי הברור לכל באופן טבעי, בבחינת תורה שבכתב, שהיא גם הבחינה של "כפה עליהם הר כגיגית", הגיעו בני ישראל למעלת ליהודים היתה אורה - זו תורה, משום ד"קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים אליהם ולא יעבור". ולכן ישנה הקבלה בין פרשת תצוה ששמו של משה אינו מופיע בה ובכל זאת כל הפרשה מתייחסת רק אליו: וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ, וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ, וְאַתָּה תְּדַבֵּר, וְלָקַחְתָּ, וְשַׂמְתָּ, וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב, וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, ומגילת אסתר ששמו של הקב"ה אינו מופיע בה, בחינת "אסתר מן התורה מנין - ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ובכל זאת השגחתו הינה נוכחת בה בכל רגע וכל מטרת המגילה היא לגלות את הנסתר, מגילת אסתר. וזה בעצמו ענין מחיית זכר עמלק, היינו מחיית הנגלה הכוזב המעורר את הספק בלב האדם לגבי השגחתו ית', "היש ד' בקרבנו אם אין" ותתגלה האמת הנסתרת, ולכן "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" כמו שהתורה "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" של ישראל.