ביום שלישי הקרוב יחול, אי"ה, צום עשרה בטבת. בצומות אלו שוררת תמיד הרגשה לא ברורה כל-כך. מצד אחד, כולנו מרגישים את הצורך להתאבל על חורבן המקדש אך מאידך לשם כך מספיקים שלשת השבועות והצומות י"ז בתמוז ותשעה באב התוחמים אותם, ולצומות הקצרים לא נותר תפקיד ברור. לאחר השואה ניסו למלא חלל זה ע"י צירופו של יום הקדיש הכללי אך ראוי לנסות להבין מהו הצביון הראוי לכתחילה לימי צום אלו.
תרועה בימי צום
הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כותב:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... ודבר זה דרך מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן ככתוב 'עוונותיכם הטו אלה' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמיים; ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד".
אם כך, רואים שהרמב"ם בחר לפתוח את הלכות תעניות במצוות התקיעה בחצוצרות. מצווה זו מופיעה בספר במדבר בעקבות הציווי לעשות חצוצרות למשכן:
"וידבר ה' אל משה לאמר: עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות: ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד: ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל: ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה: ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החנים תימנה תרועה יתקעו למסעיהם: ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם:" (במדבר, י, א-י).
בפסוקים אלה אנו מוצאים זמנים שונים בהם משתמשים בחצוצרות. הצורך בשימוש בחצוצרות לשם כינוס או לשם הודעה על תחילת מסע חדש ברור. גם השימוש בחצוצרות על הקרבן מובן לאחר עיון קל בתהליך ההקרבה במקדש שהיה מלווה בשירה בפה ובכלים. שני שימושים נוספים העולים בכתוב והדורשים ביאור הם בחגים ובתעניות. צריך גם להבין איך יתכן שהחצוצרות נדרשות הן בימי שמחה והן בימי צער. ננסה לבחון את משמעות השימוש בחצוצרות ומתוך כך להבין גם את מהות התענית ומטרתה.
בין תקיעה לתרועה
בפסוקים מופיעים שני סוגים של שימוש בחצוצרות- תקיעה ותרועה. הכתוב גם עושה חילוק ברור ביניהם כאשר לכל מטרה מותאם סגנון אחר. כאשר צריך לכנס את העם או את הנשיאים נדרשת תקיעה ואילו בתחילת מסע דווקא תרועה. במועדים ובהקרבת קרבנות במקדש תוקעים ובעת צרה מריעים. כבר פרשני המקרא שמו את ליבם להבדל זה וניסו לתת לו טעם. הרמב"ן מסביר שתרועה מייצגת את מידת הדין והתקיעה את מידת הרחמים:
"כי התרועה רמז למידת הדין והיא המנצחת במלחמה. ...וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה. ובהקהיל את הקהל ראוים לתקיעה כי הפשוטה (=תקיעה) רמז למידת הרחמים. וכתיב 'וביום שמחתכם ומועדיכם ותקעתם' כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים..." (במדבר, י, ט).
אם כן, לפי שיטת הרמב"ן, השימוש בחצוצרות בעת צרה ותענית נועד לעורר את מידת הדין כנגד אויבינו ולהצילנו מידם. כמובן שהרמב"ם לא יסכים לחילוק זה שכן הוא אומר בפירוש ש"דבר זה מדרכי התשובה הוא" ולא נועד לעורר את מידת הדין. לדעת הרמב"ם תפקיד התרועה הוא להשפיע על האדם ואילו לדעת הרמב"ן היא מכוונת לאזני הקב"ה.
אפשרות אחרת להבדיל בין תקיעה לתרועה, המתאימה יותר לשיטת הרמב"ם, ניתן להציע על סמך הגמרא בראש השנה (כ"ו ע"ב). הגמרא שם אומרת שבראש השנה משתמשים בשופר ישר ובתעניות בשופר כפוף ומקשרת זאת למהות הרעיונית של היום:
"בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי".
הגמרא אומרת שמשתמשים בשופר פשוט כאשר דעת האדם צריכה להיות ישרה ופשוטה ואילו בשופר כפוף תוקעים כשאדם צריך לכפוף דעתו כלפי שמיא. אפשר לומר, שאותו הבדל קיים גם בין תקיעה (המכונה פשוטה כמו שופר ישר הנקרא גם הוא פשוט) לבין תרועה. תקיעה נדרשת כאשר מחפשים קשר ישיר ופשוט אל הקב"ה כפי שמסביר רש"י שם "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי- משום "נישא לבבנו אל כפים". השימוש בתרועה, לעומת זאת, מסמל התכנסות פנימה והתמקדות באדם עצמו. התקיעה נועדה להוציא את האדם משגרת חייו ולציין שמאורע מיוחד מתרחש. לעומתה, מטרת התרועה היא לכנס את האדם לתוך עצמו ולדרוש ממנו להתכונן ולהשתנות.
הצורך בכינוס בימי תענית מופיע שוב בהמשך אותה גמרא:
"ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף: מאי שנא התם דזהב ומאי שנא הכא דכסף? איבעית אימא כל כינופיא דכסף הוא..."
הגמרא מבררת מדוע בתעניות נדרש שופר שפיו מצופה כסף ומעלה אפשרות שהסיבה היא שבכל מקום בו יש התכנסות משתמשים בכלים מכסף. הגמרא אמנם דוחה הסבר זה בהמשך אך רואים מכאן שבתעניות נדרשת התכנסות.
אכילה והתכנסות
לאחר שראינו איך עיקרון זה מתבטא בחצוצרות ניתן להבין שגם ההימנעות מאכילה בימי צרה נועדה לקרוא לציבור להתכנס. כשאסתר מרגישה שהיא בסכנה היא מבקשת ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי" (אסתר ד, ט"ז). גם יואל הנביא מבקש מהעם לאחר מכת ארבה קשה שניחתה עליהם "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית ה' אלהיכם וזעקו אל ה'" (יואל א, י"ד).
לפי המהלך שהצענו, תפקידו של הצום ברור. כל המאפיינים של תעניות הציבור נועדו להדגיש את הצורך בהתכנסות- התכנסות ציבורית לחשבון נפש כללי והתכנסות פרטית לתשובה אישית פנימית.
התכנסות פנימית ופעילות חיצונית
לכאורה, לפי דברים אלו תמוה מדוע במדבר תקעו כדי לכנס את העם והריעו לצורך יציאה למסע. ניתן להסביר שבימי המדבר הכינוסים אכן נועדו למטרות חגיגיות ומשמחות שהצדיקו תקיעה, אך עדיין קשה מדוע דווקא התרועה המכנסת היא האות ליציאה לדרך. ייתכן, שדבר זה בא ללמד שלא די בהתכנסות כשלעצמה. אם התענית תגרום לשינוי פנימי בלבד אין זה משביע רצון, השינוי צריך לבוא לידי ביטוי חיצוני. יציאה למסע במדבר איננה סתם התחלת דרך, היא כניסה לתוך עולם ומקום לא ידוע, מסוכן ושמם שרק ביטחון פנימי עצום בקב"ה יכול להצדיק- "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב). אם כך, ברור מדוע התאימה תרועה להודיע על המשך ההליכה במדבר. כך גם התענית דורשת מהאדם להתכנס ולהשתפר ואז להוציא את הדברים אל הפועל ולצאת להמשך אותה דרך ארוכה בכוחות מחודשים.
"הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו: הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם: אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיהו ח, ו-ח)