לפני שנים מספר עלתה יוזמה במשרד לענייני חברה ותפוצות בראשותו של השר לשעבר נתן שירנסקי לייחד יום לשם המאבק באנטישמיות. יום המאבק באנטישמיות, על פי החלטת הממשלה, מצוין ב- 27 בינואר (יום שחרור אושוויץ). ביום זה מתקיימת ישיבת ממשלה מיוחדת, נערך דיון בכנסת, מועברות פעילויות בבתי הספר ובצבא, ועוד.
מאחר ויום המאבק באנטישמיות לא נקלט עדיין ציבורית, כדאי להרחיב מעט אודות החשיבות שבציונו. אנטישמיות נוגעת בשנאת יהודים על לא עוול בכפם. למרות המודעות לתופעת האנטישמיות בעולם המערבי, היו היהודים גם בשנה שעברה הקבוצה הנרדפת ביותר בשל מוצאה. לשנאה קבועה זו היו במהלך ההיסטוריה ווריאציות שונות - החל משנאה דתית ממניעים תיאולוגיים, דרך שנאה על בסיס גזע וכלה בשנאה ממניעים "מוסריים" של ריבונות יהודית כוחנית. מסיבה זו, כך אני סבור, אין חשיבות למיקומו הגיאוגרפי של היהודי הנרדף - יהודי שנפל קורבן לפיגוע בתל אביב אינו שונה מתייר יהודי בצרפת או מאנשי השגרירות בארגנטינה. על אף שייתכן והסיבות הקונקרטיות בכל מקרה ומקרה שבו מצאו יהודים את מותם הינן שונות, אם אכן מדובר היה בשנאה עיוורת ויוקדת כלפי יהודים באשר הם יהודים הרי שלשונות הזו אין כל חשיבות.
שנאה עיוורת כנגד היהודי היא בהחלט עניין להעמיק בו. עובדה היא שהאנטישמיות מצליחה לשרוד מאז שיהודים חיים על פני האדמה הזו ועל אף הנימוקים המשתנים שלה עצמת השנאה כלפי היהודי נותרת גבוהה. האנטישמיות מציגה את היהודי באופן קבוע כשטן בעל כוח אוניברסאלי מפלצתי המייצג את הרוע עלי אדמות. סקירת הקריקטורות שמככבות בעיתונות הערבית והאירופית מלמדת על דמיון קודר בין דימוי היהודי בקרב אנטישמיים כיום ובין דימויו בשנות השלושים של המאה הקודמת או לחלופין בימי הביניים. לעניות דעתי תופעה חברתית משונה זו אינה יכולה להיות מובנת ממבט ריאליסטי. אולי האנטישמיות היא הצד האפל והבלתי נמנע של הייעוד היהודי.
כדי לחדד מעט יותר את ההבנה אודות האנטישמיות כדאי להתבונן בטיבו של עשרה בטבת שחלף לא מזמן. עשירי בטבת מייצג את עכבותיו הראשונות של חורבן בית ראשון. היסטורית, מדובר בתחילת המצור על ירושלים שהביא בסופו של תהליך לפריצת החומה, להחרבת המקדש ולהגליה של ממלכת יהודה. רעיונית, מדובר בהרבה יותר מזה. תחילת החורבן מעידה על גלות שכינה שאיפשרה באופן עמוק את הרס משכנה של השכינה בארץ. כפי שחז"ל קובעים "בית הרוס הרסת" - את עיקר האבל אין להפנות על החורבן הקונקרטי אלא על המשמעות הרוחנית הגלומה בו. אם נלך עוד צעד אחד קדימה ניווכח שהמשמעות הרוחנית אינה רק החסר שנוצר בלבו של היהודי לאחר שמקום השראת השכינה נחרב ואפילו לא הריקבון המוסרי שהטרים את החסר הזה. משמעותו הרוחנית של החורבן אינה אלא הגלות העקרונית של השכינה - גלות שאינה מופיעה רק בקטסטרופות דוגמת השואה, חורבן שני הבתים או הטבח הנורא שליווה את כשלון מרד בר כוכבא. גלות השכינה היא פועל יוצא של הצמצום האלוהי בעולם. העובדה שבקינות לתשעה באב למשל אנו שבים ומונים אסונות נוספים - מסעות צלב, פוגרומים, גירוש ספרד, שריפת התלמוד או את זכר השואה - מלמדת שחורבן בית המקדש אינו אלא ביטוי כולל לשבר מהותי הקיים בעולם. במונחי סיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב "אבדת בת מלך", יש לומר שהשכינה או הנוכחות הגואלת של אלוהים היא שאבדה ליהודי ולא היהודי הוא שאבד לשכינה. אלא שהיהודי הוא הנשא של דבר ה בעולם, ומצבו מעיד כנייר לקמוס על עוצמת הגלות הפנימית שבה שרויה המציאות בכללותה.
אין ספק שהיהודים לא שעו לאזהרות הנביאים והמיטו על עצמם ועלינו את האסון. עם זאת, האסונות התכופים הפוקדים את היהודים אינם יכולים להעיד רק על כך שישראל הם עם קשה עורף. ישנו תהליך מקביל לכישלון המהדהד של היהודי לעמוד בדרישות המוסריות והרוחניות של אלוהים והוא שישנו שבר מהותי בעולם שאלוהים יצר ושבמסגרת השבר הזה על היהודי להתנהל. זהו, אם להשתמש במילותיו של הרב סולובייציק, הגורל של הייעוד. לבחירתו של בורא עולם בעם היהודי יש אם כן שתי פנים; בצד הבשורה ישנה מועקה, במקביל לאחריות ישנה אשמה בלתי תלויה.
עלי להדגיש כי אינני מבקש חלילה להצדיק את האנטישמיות כלגיטימית. כוונתי להצביע על שורשה המטאפיסי של התופעה. באותה מידה שאינני יודע מדוע בחר אלוהים בנו כאומת הייעוד המוסרי שלו, גם אינני יודע מדוע מופנים כלפינו באורח קבוע חיצי הלעג, השנאה והמשטמה. התאמה, על כל פנים, נדמה לי שישנה.
באופן הזה, הצער על חורבן הבית (בנקודות הזמן השונות של תהליך החורבן) אינו ממוקד בלעדית בהיעדרו הקונקרטי של המקדש אלא במודעות המפוקחת של היהודי על כך שהוא מצוי בעין הסערה של שבר עמוק בתוכו המציאות נתונה. בתפילות, בסליחות, בקינות ובמיוחד בתפילת "אבינו מלכנו" של ימי הצום מבטא היהודי את תקוותו לגאולה, שפירושה תיקון העיוות היסודי במציאות בה הוא חי. בצד רצונו במשמעות החיובית והערכית של תיקון העולם, לא חדל היהודי מלהדגיש את קיצם של הייסורים היהודיים הנצחיים כביטוי משלים לתיקון זה.
אין ספק שזיכרון האנטישמיות הוא יוזמה ברוכה. עם זאת, הבחירה ב-27 בינואר בעיני היא החמצה, בעיקר לאור העובדה שמדובר בתאריך כה סמוך לצום היסטורי. עשירי בטבת נבחר ליום הקדיש הכללי מסיבות אחרות, אך בפועל הוא חסר משמעות בנוף הישראלי. עם עוד קצת מחשבה, ניתן היה לחבר בין המוטיבציה הישראלית להיאבק כנגד תופעת האנטישמיות ברמה הבינלאומית לבין תאריך בלוח השנה העברי שאין מתאים ממנו לציון התופעה החברתית העקשנית ביותר בהיסטוריה האנושית.
הכותב הוא דוקטורנט בתוכנית "מדע טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר אילן, ועמית מחקר במכון שוורץ ליהדות, אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.