חג הסוכות מתאפיין בהלכות רבות, הן בזמן הבית והן שלא בפניו. בזמן הבית באה לידי ביטוי העבודה המרכזית של שבעים הפרים, יחד עם שמחת בית השואבה של ניסוך המים, וכן טקסי מורביות הערבה והמזבח. לעומת זאת, דווקא החיובים על ארבעת המינים ועל הסוכה היו במעמד פחות מאשר בימינו. ארבעת המינים היו ניטלים בזמן הבית רק בחג הראשון, ורק בירושלים ובמקדש היו נוטלים את ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג. כמו כן, חלק גדול מישראל היו עוברי דרכים בחג, בדרכם לבית ה בירושלים, מה שמנע מהם לשבת בסוכה כדת וכדין. אולם, כיום, באשר בית מקדשנו חרב, אנו מסתפקים במצוות המינים בכל שבעת ימי החג (מתקנת רבן יוחנן זכאי), ובסוכה במקומות מגורינו.
לגבי משמעות הסוכה, נחלקו כידוע רבותינו התנאים (סוכה יא,ב). לר אליעזר הסוכה היא לזכר ענני הכבוד שגוננו על ישראל בצאתם ממצרים, ולר עקיבא תלמידו הסוכה היא זכר לסוכות ממשיות שבנו ישראל בצאתם ממצרים. יחד עם זאת, העניקו לנו חכמי ישראל לדורותיהם נימוקים נוספים למצוות הסוכה. הזוהר הקדוש מתאר בכמה וכמה מקומות את הסוכה כ"צילא דמהימנותא". כוונת הביטוי המילולית היא "צל האמונה". שני אופני הסבר כלליים יש לביטוי זה. האופן האחד הוא שהסוכה היא ביטוי לאמונה הקדמונית שהאמינו אבותינו בקב"ה. כתוצאה מאמונה נשגבת זו, העניק להם הקב"ה הגנה, וזוהי האמונה שבזכותה זכינו לסוכה. אולם, כיוון פרשני שני, בו דרכו גדולים רבים מתנועת החסידות, הוא שהישיבה בסוכה היא ביטוי לאמונה הדדית, כביכול. כלומר, לא רק אמונה של ישראל בקב"ה, אלא ביטוי של אמונה של הקב"ה בישראל, אמונה שישראל ייטלו את התכנים הנשגבים של חגי תשרי, ויישמו אותם לאורך כל השנה כולה.
ביטוי מיוחד לכך הביא מאורן של ישראל, הגאון הגדול ר אליהו מוילנא, המכונה "הגאון מוילנא" (הגר"א). בדרכו המעמיקה, ובעיונו החודר, מביא לפנינו הגאון הסבר ממין זה, כפתרון לשאלה מפורסמת, בספרו דברי אליהו לפרשת אמור. לפי תיאורינו לעיל, הישיבה בסוכה נועדה לסמל אירוע שהתרחש בסמיכות ליציאת מצרים. לפיכך, שואל הגאון, מדוע לא נציין את חג הסוכות בניסן, ואנו מציינים אותו דווקא בתשרי?
תשובתו של הגאון מרתקת. מאחר שהסוכות הם לציון ענני הכבוד (ראה טור ושו"ע אורח חיים תרכ"ה סע א, שהכריע כר אליעזר, ולא כר עקיבא, וראה גם הסבר מנומק להכרעה זו בביאור הגר"א על השלחן ערוך שם), הרי שלאחר חטא העגל, קובע הגאון, נטל הקב"ה את ענני הכבוד מישראל. זאת כביטוי להסרת השכינה מהם, ההסרה של עדיים. ומתי חזרו העננים לשכון מעל ישראל? בעת שהתחילו לעסוק במשכן. כידוע, ירד משה ביום הכפורים עם הלוחות השניים. משה רבינו, מסביר הגר"א, ציווה על ישראל למחרת יום כיפור, בי"א תשרי, על מלאכת המשכן המפורטת, וקרא לעם לערוך מגבית לטובת המשכן. הכתוב מתאר שהעם הביא את נדבתו "בבקר בבקר" (שמות לו,ג), ובמדרש (תנחומא תרומה פרק ד) מבואר שהביאו שני בקרים, קרי במהלך יומיים, הלא הם י"ב ו-י"ג בתשרי. ביום י"ד יצאה הכרזה מעם משה רבינו שלא להביא יותר לנדבת המשכן ("ויכלא העם מהביא"), וביום ט"ו בתשרי החלה מלאכת המשכן. בו ביום זכו ישראל ושבו עליהם ענני הכבוד, קרי - שבה שכינה לשכון על ישראל.
לפיכך, מחדש לנו הגאון, אנו מציינים בחג הסוכות לא את ענני הכבוד של יציאת מצרים, אלה מצויינים בחג הפסח בעצם חגיגות הגאולה, שהיתה משולבת בהם השראת שכינה. בחג הסוכות אנו שמחים על הכפרה הגדולה של יום הכפורים, שבאה לידי ביטוי באמון המחודש שהעניק לנו ה, במתן תורה השני, לוחות שניים. מיד לאחר מכן, הבינו ישראל שהתורה ניתנה להם כאמצעי להשראת שכינה, ופעלו למען השבתה בפועל, בדמות המשכן. משהחלה מלאכת המשכן - שבה השכינה לישראל, ושבו ענני הכבוד.
לפיכך, סוכות הוא חג האמונה, צל האמון שהקב"ה נתן בנו מדורי דורות.