משמעותה של הסוכה / עיון לחג הסוכות

שייכותו של חג הסוכות

לאחר הימים הנוראים, ימי הדין והרחמים, מגיעים אנו אל חג שכולו שמחה – חג הסוכות. חג הסוכות הוא חלק משלושת הרגלים אשר מהווים ימי שמחה ועלייה לרגל, אשר כוללים קרבנות רבים ואירועים שונים המדגישים את אותה השמחה. אך חג הסוכות הוא גם חלק מהמערכת הגדולה והמיוחדת של חגי תשרי עם כל אופיים המיוחד.

בעיון זה ננסה לעמוד על האופי המיוחד של חג הסוכות דווקא בהקשר שבא לידי ביטוי בלוח השנה, כלומר בסמיכותו לימים הנוראים. רבים מאד הם התורות שנאמרו ע"י השפת אמת בסוכות (בל נשכח כי החג נמשך שמונה ימים, ומידי יום יש אירועים שונים המצדיקים את דרשת האדמו"ר לחסידיו שהתקבצו בימים הנוראים ובימי החג לחצרו), ובעיון זה נלמד רק כמה מהם, ויהיה זה בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ואידך זיל גמור.

סוכה כחופה

כפתיחה לדברינו, מעניין להכיר את דבריו של השפת אמת בתורה הבאה:

"ענין סוכה כמו חופה, שגומרת (את) הקנין (של) אשה לבעלה... כי ביציאת מצרים נתקדשו בני ישראל לה' יתברך, כמו שנאמר: 'אני ה' מקדשכם המוציא אתכם וכו' " (תרל"ד "ענין").

השפת אמת מדמה כאן את הסוכה לחופה. ואכן ארעיותה של הסוכה מחד, והגדרתה כבית מאידך, מכוונים אותנו מאד להבנת הדימוי הנפלא הזה. ביציאת מצרים, נעשתה כביכול ברית קידושין בין הקב"ה לבני ישראל, וכשם שבין חתן לכלה, הפעולה שמסיימת וחותמת את מעשה הקידושים היא הכניסה לחופה, כך גם בחג הסוכות אנו משלימים את הברית המיוחדת הזאת שבין הקב"ה לעמו. עצם הרעיון הזה יכול להסביר לנו היטב את הדגשת השמחה בחג הסוכות, שהרי אם נמשיך את הדימוי הלאה, נזכור את השמחה והעוצמה שיש בכל חתונה, לאחר שנחתם טקס החופה.

ממילא נבין כעת את הצורך בימי דין, סליחה וכפרה דווקא לפני חג הסוכות, שהרי גם אצל חתן וכלה נדרשת הכנה משמעותית ורצינית הכוללת חשבון נפש והיטהרות, לקראת הכניסה לברית הנישואין.

ההשוואה הזו תוביל אותנו לנקודה נוספת, והיא שכשם שבין בני זוג יום החתונה הוא רק הפתיחה לחיים משותפים ארוכים, הרי שגם בעניינינו נאמר שחג הסוכות הוא רק הפתיחה לחיים משותפים שבהם נצעד יחד עם הקב"ה בכל מעשינו ובכל שגרת ימינו.

ההליכה וההתפשטות

אבל עדיין יש לעמוד על הסמיכות המיוחדת שבין ראש השנה ויום הכיפורים לחג הסוכות, וכך עושה השפת אמת בתורה הנפלאה הבאה:

"עניין הליכה מבית לסוכה – צא מדירת קבע וכו'. הוא מעין מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אבינו עליו השלום: 'לך לך מארצך'. וכמו כן בבני ישראל, שנאמר: 'זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' (ירמיהו ב' ב). ובודאי אין יכולין לקיים זה כראוי רק בתחילת השנה. לכן אחר יום הכיפורים שנעשים טהורים, כקטן שנולד, מתעורר זה הרצון בכל איש ישראל להיות נמשך אחר ד' יתברך" (תרמ"ג "ענין").

השפת אמת מסביר את מצוות הסוכה, כדבר שהוא חלק מהתנהגותנו כיהודים מאז ימי אברהם אבינו. היציאה מדירת קבע לדירת ארעי למשך שבעה ימים, בתחילתה של שנה חדשה היא בעצם שיחזור של מעשיו של אברהם, שהציווי הראשון שקיבל היה לעזוב את מצבו הקבוע ופשוט ללכת – בארעיות ובחוסר יציבות. כך גם מבין השפת אמת את מצבם של עם ישראל ביציאת מצרים, כפי שתיאר זאת הנביא ירמיהו כ"חסד", כאשר הם הולכים במדבר בארץ לא זרועה. עצם הארעיות, חוסר הקביעות וההליכה של אברהם אבינו, ואחר כך של עם ישראל הם חלק מהתשתית והבניין שרוצה התורה ללמד אותנו באמצעות מצוות הסוכה. היהודי לא יכול להיות במצב סטטי ועומד. כשם שלא נצפה מתינוק שנולד לקפוא על שמריו ולא לגדול ולהתפתח, כך מבין השפת אמת את מצבנו לאחר יום הכיפורים, בו אנו מתחדשים ונולדים מחדש כביכול, שאז ישנה נטייה טבעית לפרוץ ולהתפשט כדי לגלות את הקדושה.

למה רק עכשיו?

בהמשך התורה, (בעזרת מדרש תנחומא לך לך), מבאר השפת אמת מדוע הרעיון הזה יכול להתבצע רק אחרי ראש השנה ויום הכיפורים:

"וכמו כן נוכל לומר בסדר הימים הללו, כי בראש השנה הוא האחדות – שמע ישראל וכו', ואז צריכין להתבטל אליו ולא שייך הליכה. וכן ביום הכיפורים הוא בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (את פסוקי 'שמע' ו'ברוך שם' יש לקרוא מעומד ורק את המשך קריאת שמע ניתן לומר בהילוך). ובסוכות מתחיל 'ואהבת וכו', שיהיה שם שמים מתאהב על ידך', כדאיתא בספרי. לכן אז המצוה (היא) הליכה. ולכן מקריבין 70 פרים על האומות, (לבטא) גם כן (את) התפשטות הקדושה לכל המקומות"

בראש השנה אנו ממליכים עלינו את הקב"ה ומקבלים עול מלכות שמים. ביום הכיפורים אנו מכריזים בקול רם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ימים אלו הם ביטויים של עמידה וקביעות. לפני שאדם יוצא לדרך למלא את שליחותו הוא חייב לעצור רגע, להכין לעצמו את הדרך, לבדוק את מטרותיו ולאגור את הכוחות והאנרגיות המתאימות. זה מה שמתרחש בראש השנה וביום הכיפורים. בסוכות אפשר כבר לצאת לדרך, ובעקבותיהם של אברהם אבינו ושל בני ישראל במדבר, לצאת מדירת הקבע אל דירת הארעי. לצאת אל הציבור ולגרום לכך ששם שמים יתאהב על ידך. לאחר שקיבלנו את האנרגיות הנכונות בימים הנוראים, אפשר כבר להמשיך את הקדושה ולהפיץ את האור לכל מקום שאליו נלך. לא בכדי, ישנה הדגשה בחג הסוכות על הקשר לאומות העולם, כי ההשפעה היא בלתי מוגבלת ומגיעה אפילו אליהם. (בהקשר זה מומלץ לעיין גם בשנת תרל"ח "בפסוק").

צא ולמד

עוד באותה שנה, בדרשה אחרת, הרחיב השפת אמת את הרעיון הזה לכיוון נוסף:

"זה הסדר נוהג בכל שנה, שבראש השנה מתחדש(ת) הבריאה, ואחר כך צריכין לבקש פרנסה וקיום העולם, שזה תלוי בתפילת התחתונים. וזה (ה)טעם הפשוט של מצות סוכה, לצאת החוצה מן הבית ולידע כי הארץ צריכה מטר מן השמים" (תרמ"ג "במשנה").

אם לפני כן דיברנו על הצורך שלנו להמשיך את הקדושה וההכרה במלכות ה' שזכינו לה בימי הדין, גם החוצה, הרי שפה מדבר השפת אמת על יציאה למטרה אחרת. לפעמים אדם שנמצא בתוך חוויה רוחנית משמעותית וגדולה, לא תמיד יודע את הצרכים האמיתיים של העולם ושל האנשים שמחוץ לאותה חוויה. השפת אמת בדבריו כאן מסביר את טעם מצות סוכה בהקשר הפשוט הזה. בימי הדין, מבחינת הקב"ה, העולם התחדש ונולד מחדש. אבל כעת עומדת משימה בפני יושבי העולם עצמם, לגרום ולדאוג לכך שהעולם יתקיים בצורתו הגשמית בצורה הראויה (הן דרך השתדלות ועמל והן דרך תפילה ובקשה). מטרת הסוכה היא להוציא את האדם מחוץ לארבע אמותיו המצומצמות, כדי שיוכל להכיר ולפגוש את הצרכים של העולם, ולדעת שהעולם זקוק לחסדו של הקב"ה.

המים והתורה

אבל השפת אמת לא מסתפק בכך, וטוען שהדברים קיימים גם במישור הרוחני:

"וכמו כן בפנימיות לשפוך שיח לפני ה' יתברך להריק (כלומר, לתת) דעת ללב האדם. ש(הרי) גם השפעת דעת התורה תלויה כפי ההשתוקקות ורצון האדם, כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'... וכמו שהיה במדבר שלא זכו לתורה עד שנמשכו אחר ה' יתברך למדבר ציה. ומזה הטעם, על ידי הסוכה זוכין לתורה אחר כך".

המשנה אומרת שבחג הסוכות נידונים על המים, וכידוע התורה נמשלה למים. על סמך זה אומר השפת אמת, שגם בעולם הרוחני ובקשר של האדם לתורה הדברים דומים לדברינו לעיל. כשם שכדי שתתקיים פרנסתו החומרית של העולם, מבקש מאיתנו הקב"ה לצאת החוצה בחג הסוכות, כדי לעמוד על הצורך של העולם בגשם ולרצות אותו, כף גם ביחס לתורה ולקניינה, מצפה מאיתנו הקב"ה שנהיה צמאים לתורה ושבאמת נרצה אותה. ואכן, לאחר שבעה ימים שבו יצאנו החוצה וראינו איך העולם והאדם זקוקים למזון גשמי ורוחני, זוכים אנו ביום השמיני לשמחה אמיתית של תורה.