אחת המצוות המייחדות את חג הסוכות היא השמחה יוצאת הדופן עליה מצווה התורה "ושמחת בחגך", "ושמחתם לפני ה אלקיכם שבעת ימים" וכלשונו של הרמב"ם (הל לולב פ"ח ה"ב) - "אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתרה... ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילים מאחר שיקריבו תמיד של בין הערביים לשמוח לשאר היום עם כל הלילה...", והיא השמחה הנקראת כידוע שמחת בית השואבה. ומה לנו יותר מדברי חז"ל במשנה (סוכה ה ב) "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
וכאן יש לשאול במה שונה שמחה זו משאר שמחותינו, הרי זה כלל גדול לעבוד את ה תמיד בשמחה, ואם כן מה התחדש בשמחה זו? ומה עוד ששמה של שמחה זו שמחת בית השואבה על שם שאיבת המים ממעין השילוח כלל לא ברור, שהרי עיקר עניינה של השאיבה, תכליתה ומטרתה, איננה השאיבה עצמה אלא ניסוך המים על גבי המזבח, ואם כן היה לכאורה ראוי יותר לקרוא לשמחה זו שמחת ניסוך המים ולא שמחת בית השואבה.
מבאר הרב קוק (אורות התשובה ו ז, מועדי הראיה קי-קיא), שמאז שחטאה הארץ בבריאת העולם ולא הוציאה כצו ה טעם העץ כטעם הפרי, נחלק העולם לאמצעים ולמטרות - "לעצים ולפירות". ומאז, אנו בני האדם מעריכים ואוהבים מאוד מאוד את המטרות ומאידך איננו מעריכים, וודאי שלא אוהבים, את האמצעים. האמצעים מתישים אותנו, אנו חסרי סבלנות כלפיהם ופעמים רבות הם נראים לנו מיותרים לחלוטין עד שאיננו מוכנים להשקיע ולהתאמץ בדרך אל המטרה, כי אנו חפצים רק במטרה עצמה.
כמה דוגמאות לכך: בדרך כלל האדם אוהב מאד את המשכורת שהוא מקבל בסוף החודש, ופחות את העבודה עצמה. הזוג הצעיר רוצה כבר לעמוד מתחת לחופה והתהליך הארוך והמורכב וכולל לפעמים משברים לא קלים, מחליש אותם ולפעמים אפילו מייאש אותם ח"ו. כשהאדם רוצה להגיע ממקום למקום הוא נוהג במהירות ובעצבנות, כדי לדלג על הדרך, על האמצעי, ככל שניתן, משום שמבחינתו העיקר הוא להגיע לנקודת היעד לממש את מטרתו... וכו. זהו כלל נכון הנכון לרוב ימי השנה, אך ששה ימים בשנה, בזמן שבית המקדש קיים, אנו מסוגלים לגלות את המטרה כבר באמצעים עצמם, להבין, לחוש, ולאהוב את האידיאל גם כשאנו עוסקים רק בהכנה ובהכשרה, ואלו הם ימי בית השואבה.
אנו שואבים בימים אלו (כמאמר הגמרא) רוח קודש, דהיינו מחוברים בשכלנו ובתחושותינו לאמצעי, ממש כמו למטרה עצמה. על כן נקראת שמחה זו שמחת בית השואבה דווקא על שם השאיבה - האמצעי שכבר בו מופיעה שמחת המטרה, היא ניסוך המים. ברור מדוע מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. כי כל שמחותינו הרגילות הן שמחות של מטרה, של תכלית של תוצאה, וכאן התווספה שמחה מיוחדת, שמחת האמצעים, ממש כמו במטרה עצמה. זוהי השמחה המיוחדת עליה מצווה אותנו התורה בחג הסוכות ובע"ה נזכה לגלות אותה ולהאיר לעולם כולו מאורה.
* יהיו נא דברים אלו לעילוי נשמת גיסי הקדוש ר אלחנן אהרון אתאלי הי"ד, אשר היה קשור למעיין השילוח בכל נימי נפשו, ופעל רבות להחדרת התודעה באופן מעשי להתחבר למקום הקדוש הזה בו התחילה מלכות ישראל במשיחת שלמה למלך, ובפרט זכה לחדש בימי חג הסוכות את זכר שמחת בית השואבה ברחבת המעיין בתורה ובריקודים ברוב עם ובקהל גדול. ובעז"ה נזכה בקרוב לשמוח את שמחת בית השואבה בשלמות יחדיו, בתחיית המתים, בביאת משיחנו ובבניין מקדשנו, ויתקיים בנו "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" וכמאמר התרגום שם (ישעיה יב ג) "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא".