יצפנני בסכה

שם רציתי להיות ביום הכיפורים. במקום שאיש לא נכנס אליו. רק אחד יחיד, ביום אחד, מתייחד עם האחד, ויוצא. קודש הקודשים. עומדת שם אל מול פני הכפורת. מודדת במבטי עשרה טפחים -  ארון וכפורת. מפזרת ענן של קטורת. מנסה לשכך רגע של זעם. להשכיח עוון ופשע.

רק אתמול, באין לי ענן של קטורת, באין לי קודש קודשים, פיזרתי באוויר של קודש, מילים של הפצרה. "רחום וחנון" קראתי. "ארך אפיים" סרהבתי. רב חסד. שלש עשרה תיבות של תקווה שילחתי אל החלל הריק שביני לבינך ובאין לי חוט של זהורית שילבין, לא ידעתי אם יצאתי בשלום.

משאירה מקום לאורחים (צילום: RonAlmog-cc-by)

ועוד מעט אטפס מעל לקודש. מעל ארון וכפורת. שם שני כרובים פורשים כנפיהם. סוככים על הקודש. סוככים על החלל הריק שכולו קדושה. סוכות. כמו אז, כמו במדבר. שם חיבקת אותי בחיבוק של סוכה. שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני. כתף עד מרפק-דופן. מרפק עד שורש כף היד-עוד דופן. וכף ידך- חצי דופן. סוכה.

גם בתוך הסוכה הכי קטנה -ראשי רובי ושולחני-יש חיבוק. גם בסוכה הכי קטנה - עשרה טפחים שתחת כנפי הכרובים - יש קודש.

גם בתוך הסוכה הכי קטנה אני משאירה מקום לאורחים. נשמות זוהרות מרקיעים שמעבר. הם, שליוו אותי כל השנה. אנשים גדולים שחיו ונשמו ובכל מעשה שעשו לימדו אותי על החיים, על האדם, על א-הים ועל עצמי.

אזמן לסעודתי אושפיזין עילאין. ולו רק כדי לומר לכם תודה.

אברהם, אב המון גויים. המכניס לאוהלו עוברי אורח זרים. בלי לדעת מה גודל הכיפה שלהם או אם הם לובשים אחת כזו בכלל. תודה על שלימדת אותי מהי עין טובה.

יצחק, הבן הנאמן, השב לחפור את בארות אביו לאחר שכוסו. כי בלא בן שימשיך את מעשה האב, גם מהדת החיה ביותר יישארו רק סיפורי עמים. תודה שלימדת אותי שלפעמים יש יותר כוח בהצמדות לקרקע מאשר בצעידה.

יעקב, תודה שהכנסת אותי לתוך המשפחה שלך. ונתת לי להיות שם גם בתוך המריבות והקשיים. למדתי ממך שגם מתוך קושי וסבל אפשר לחלץ עם מפואר.

יוסף הצדיק, תודה שלימדת אותי לסלוח לאחים שבגדו.

משה ואהרון - הענווה והשתיקה

ודוד. מקים עולה של תשובה.

עוד כשהילכתם כאן, על פני האדמה הזו, כבר אז הייתם הגדולים מכולם. ויחד עם זאת הייתם בשר ודם. על שגיאותיכם, צערכם וסבלכם. כי רק מבני אדם אני יכולה ללמוד. כי רק בני אדם יכולים להיות מורים של אמת.

והיום בתוך הסוכה שלי אתם נשמות מזהירות כזוהר הרקיע. אתם באים שוב להזכיר לי שבתוך החיבוק הא-הי הגדול, יש מקום לכולם.

"עמוק עמוק אני עוד מבקש לי

סוכת שלום לנוח בצילה

אך מאמין כי המעט שיש לי

גם הוא הרבה יותר מכל תפילה.

שרק יהיה מה שהיה עד הנה

זה לא הרבה אך זה כמעט הכל

רק שאוכל עוד להתגעגע

אל המחר ולא אל האתמול."

(סוכת שלום / יורם טהרלב)