לכבודו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל שד עימו, שבאו זרים נמוכי קומה וחללו את שם קדשו, בייחסם לו פריצות התנהגותית, נכתבות שורות אלה; לכבודו של ריבונו של עולם, נותן התורה, שבאו אוהביו ולא האזינו לדברו, נכתבות שורות אלו; לכבודה של התשובה המעולה מכל המידות שבעולם נכתבו שורות אלו; לכבוד של הלומדים את דבר ד באמת, ואינם מבקשים לקבוע לריבונו של עולם מה עליו לכתוב, כי אם נאמנים לדבריו באו שורות אלו; לכבודם של רבנים ומלמדי תורה יראי שמיים, המבקשים ללכת בדרכם של נביאי ישראל באו שורות אלה; לכבודם של הלומדים תנ"ך בגובה הראוי באו שורות אלו.
על שלושה אדנים עומד לימוד דמותו של דוד המלך, לא בגובה עיניים של גמדים טרוטים, ואף לא בעיניים מצועפות, כי אם בגובה העיניים שריבונו של עולם ציווה אותנו עליהם בדברי נבואתו, שדבר אחד מדבריהם לא ישוב ריקם: ראשון בהם הוא שגב דמותו של דוד המלך. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, הוא זה שריבונו של עולם בחר בו להיות מקים שושלת המלוכה הנצחית של האומה, והעמיד את דמותו כדמות המשיח המובאת בנבואות כל הנביאים; דוד המלך, הוא זה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום להשבת מלכותו; דוד המלך הוא זה שאלוקי ישראל זיכה לגלות את המקום אשר יבחר ד, ולהסיר את הלוט שנפרש מעל מקום זה בספר דברים; דוד המלך הוא זה שהבוחר בתורה ובישראל גילה לו את תבנית המקדש ואת כל כליו, הכל בכתב מיד ד עלי השכיל; דוד המלך, הוא זה שישב בראש הסנהדרין ומי שריבונו של עולם גלגל על ידו את הקביעה כי מלכי בית דוד דנים ודנים אותם - נשיל נעלינו מעל רגלנו קודם שאנו באים לעסוק בדמותו, וללמוד את קורות ימיו מדברי הנביאים. בלוא חרדת קודש זאת אל לו לאדם לבוא בשערי לימוד דברי הנבואה והבנת מעשיהם. טבילה רוחנית במעיין הטהרה מתחייבת להקדמה קודם לימוד דמותו ודברי הנביאים כולם.
שני בהם הוא החטא האיום והנורא אליו נפל דוד המלך. לא סטייה מוסרית קלה ולא חוט השערה, לא הקדמה בלבד של קשר שאמור להיות בינו לבין בת שבע ולא אי שמירה של הלכות שליח לדבר עבירה, כי אם מעשה עוול החמור ביותר היכול להיעשות על ידי מלך ישראל, עליו נאמרו דברי נבואה החמורים ביותר פעם אחר פעם. משל כבשת הרש מלמד כי במוקד החטא לא עמד מעשה העריות (שכן העשיר לא חטא עם הכבשה) ואף לא שפיכות דמים (שכן העשיר לא הרג את העני). הכתוב מדגיש את מעשה הנבלה של העשיר, בלוקחו את כבשת הרש של שכנו. כמוהו דוד - בשעה שהוא יושב בירושלים וצבאו חונה , ולוחמיו הנאמנים אף לא באים אל ביתם כי ארון ברית ד בשדה הקרב, לוקח המלך את אשתו של לוחמו הנאמן ובא עליה. לא בעיה של עריות יש כאן (ועל זה נאמר כי לא חטא דוד שכן גט כריתות ניתן), ואף אם כשרה היא בדיני אבן העזר היא מעשה נבלה בהלכות מלכים ומוסר. אין הנבואה מתפעלת כלל וכלל מהעובדה כי במישור ההלכתי הצרוף מותרת בת שבע לדוד. היא מלמדת אותנו כי מעשה נבלה וביזוי דבר ד יכול להיעשות גם אם הוא עומד בכל הקריטריונים של שולחן ערוך. הכתוב מבקש ללמד אותנו גם את עוצמתו המשחיתה של השלטון ושל הכוח; את המדרון החלקלק שמלך יכול להידרדר בו; את העבירה גוררת העבירה - מלקיחת בת שבע ועד לקיחת חיי אוריה; את דבר ד שבפי נביאיו שאינו מצמצם את התביעה שריבונו של עולם תובע מנושאי שמו לשורות ההלכה בלבד, כי אם מעמיד במרכז גם את המוסר והצדק, היושר והנאמנות. אין ריבונו של עולם מניח לעוול מוסרי להתכסות תחת גדלותו הענקית של אדם - היש דבר מה משמעותי יותר בדברי הנביאים מזה ? והלוא הנביאים שבו על עיקרון זה פעמים אין-ספור, עד שקשה להכחישו.
המתעלם מכך לא די לו שאין הוא לומד את דבר ד נכון, והוא סוטה מדרכם של רוב מוחלט של תנאים אמוראים וראשונים, ומייסד בית מדרש לעצמו בתורה שאין לה בית אב, עוד הוא החמיץ את אחד משני המסרים העיקריים של סיפור זה. במקום ללמוד ולהיזהר מעוולות מוסריות הנעשות על ידי גדולי הצדיקים, במקום ללמוד על עוצמתו המשחיתה של כוח ושלטון, במקום ללמוד על דבר ד שאינו נושא פנים ולא כחוט השערה כי אם כעבות העגלה, הוא ממעט בחומרת החטא וחולק על נביאי ד בכך, ועל ידי כך אינו מפנים את הנקיות המוחלטת של הרעיון המוסרי. הוא אינו מנחה את תלמידיו כי אמת המידה של הצדק והמשפט היא אמת המידה בה בוחן ריבונו של עולם את האדם הגדול בענקים ואת הדל במעשים, וזו צריכה להיות הנחייה הבלעדית של הליכה בדרכי ד ודביקות בו.
דרך ד לעשות צדקה ומשפט - זהו יסודם של ישראל מימי אברהם אבינו שהיה מרכבה לשכינה ונשא את דבר ד במלואו. הרמב"ם שב ומדגיש את היותם של ישראל ביישנים רחמנים ועושי צדק פעם אחר פעם בכמה מן ההלכות היסודיות ביותר. אין ריבונו של עולם מניח לעוול מוסרי הנעשה על ידי גדולי צדיקיו, ואי הוא מרדד או משטח את החומרה שבהם. ראויים אנו שמידת האמת והמוסר תהיה נר לרגלינו, ושלא נטיל דופי בהם בשומרנו כביכול בדרך זו על גדולת אנשי האומה. כך אנו לומדים את דבר ד!
את הערצת גדולתם וההימשכות למעלה מכוח זיכרון מעשיהם של צדיקים אנו יונקים מהיסוד השלישי. שכן, יסוד שלישי עיקרי, אותו העמידו חז"ל בראש דבריהם בפרשת דוד המלך והוא המתאים יותר מכל לפשוטו של מקרא, הוא התשובה הנאדרה מכל. חטא גדול אנו חוטאים בהעמידנו את יסוד הדמות המקראית האידיאלית על הצדיק הגמור. חז"ל עצמם אמרו כי ארבעה מתו בעטיו של נחש, ולא העמידו את דמותם של גדולי המקרא כדרך הנוצרים. כתבי הקודש כולם מלמדים אותנו כי התכונה עיקרית של עובדי ד והקרובים אליו, היא התשובה. הדמות הנערצת במקרא היא דמותו של בעל התשובה העילאי. ייחודו של דוד המלך אינו אפוא בכך שלא חטא חטא איום ונורא, כי אם בכך ששב - נאום הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה, ולימד כי ניתן לתקן אפילו את הגרוע שבחטאי המלוכה. זהו המסר העיקרי השני העולה מפרשת דוד ובת שבע - אין תהום אליה ניתן ליפול ולא לקום ממנה, בתשובה ארוכה ומפותלת, בקבלת ייסורים באהבה ובניקיון כפיים בהמשך דרכו כפי שבא לידי ביטוי במעשה השונמית. העובדה כי דווקא מפרי בטנה של בת שבע הוקם זרע לדוד על ידי שלמה היא המלמדת כי. הלומד כאילו חטאו של דוד כחוט השערה הוא אינו מקשיב לעיקר מסירה זו, ועל כן אין הוא לומד את כוחה העצום של התשובה. זהו המסר שאנו חייבים לשמוע וללמד את תלמידנו - כוחה של התשובה המאפשרת עלייה מחדש גם במקום בו מדובר במצולות ים.
לא רק שאלת לימוד דברי נביאי ד באמת עומדת כאן לדיון, ולא שאלת הלגיטימציה של בתי מדרשות או ההאשמה החמורה והנוראה מכל - שהם מלמדים את דבריהם בשל כסף שהם מקבלים. שאלת החינוך לדבר ד ולהקשבה לדברי נביאיו עומדת במוקד, וזאת בשני רבדים. ראשון בהם הוא ההאזנה לדבר ד ללא עמדות קדומות. זה שאינו לומד את דבר ד כפי שהוא, כי אם קובע כיצד עליו להיראות, חובר במידה מסוימת לחלק מאנשי האקדמיה (ואף בהם יש להפריד בין הגרועים שבהם למעולים שבהם, שהאירו את עינינו בעניינים שונים בתורת ד) המפעילים עמדה שיפוטית ביחס לדברי הנבואה, וקובעים כי מה שכתוב אינו אמת. זו אינה עמדה חינוכית ותורנית לשמיעה בקול ד. היא גם מרחיקה רבים מהמבינים מבדרך זו כי מותר לעוות ולהסתיר, ובלבד שגדלות הצדיק לא תיפגע - היכן נאמר כלל זה ? האם זו דרכה של תורה ? מעבר לכך, הנזק החינוכי המצטייר בעיני תלמידים הלומדים בדרך זו, כאילו כבוד צדיקים גדול מכבודה של האמת ומכבודה של ההתנהגות המוסרית הוא פגם אמוני, רוחני ומוסרי שקשה להעריך את חומרתו בעיני ד.
שני בהם הוא העובדה שאנו בפני דרכי תשובה בפני תלמידינו, וגורמים להם להתרחק מכוחו המרומם של התיקון. דומים הדברים לספרי הביוגרפיה על גדולי הצדיקים והרבנים היוצאים בדור האחרון, שאין בהם שום משמעות של ממש ללימוד דרכי ד ועבודתו, ושחלק מהם הוא חינוך קלוקל לשקר ולעיוות דין, כיוון שהקוראים אותם יודעים כי אין בינם ובין גדולי ישראל דבר, ורק מי שהוא ללא פגם רצוי בעיני ד, ואילו אנו - הנופלים לא אחת בחטאינו - אין להם מקום בעולמו של הקב"ה. אנו לא זוכים לקרוא על לבטיהם או על חולשותיהם, לא על נפילותיהם ולא על קימתם ותשובתם, ובשל כך אין ספרים אלו מעוררים ליראת שמיים של ממש, כי אם להערצה של דבר מה המצוי מחוץ ללומדים, ושל חוסר רלוונטיות מוחלט למעשיהם. המבקש לעודד את תלמידיו להתפלל "ולוואי ויגיעו מעשי למעשי אבותיי" ולגרום בכך לעילוי יראת שמיים ייטיב לעשות אם ילמד דברים כפי שהם, ויעודד בכל עת לתשובה מלאה ולתיקון, דרך הנפילות שנפלו בהם גדולי האומה וקמו - שבע יפול צדיק וקם, ובכך יעמיד את עטרת התפארת של אורה של תשובה, שהיא היסוד לכל התיקונים כולם.