בכינוסים רבים לכבוד ירושלים אפשר לשמוע בלי כל קושי את דרשת חז"ל שירושלים נקראת 'העיר שחוברה לה יחדיו' משום שהיא עושה את כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג ו). לרוב, הדרשנים לא יסבירו שחז"ל התכוונו בכלל לדין שעניינו בהלכות טומאה וטהרה, ובמילה 'חברים' חז"ל התייחסו ל'תלמידי חכמים'; אך גם הדרשה העממית, אמת גדולה יש בה, אף שכיום היא עלולה להישמע תמוהה.
ולמה תמוהה? כי לכאורה המקום הנפיץ ביותר בעולם הוא בדיוק שם, בירושלים. וגם אם בעבר שבועת הנצח לירושלים איחדה את רובינו, היום זה כבר לא כל כך ברור.
יתירה מזו. זוהי אחת הערים המפולגות ביותר מבחינת סכסוכים שבין הקהילות השונות. הפסיפס הכמעט בלתי אפשרי הזה, של סוגי יהודים מכל גווני הקשת, מוליד איתו מאבקי כוח ואידיאולוגיה שבוודאי היו מקבלים טונים אחרים לגמרי אם היה מדובר בעיר אחרת.
אז מה בדיוק הופך את ירושלים לעיר השלום?
כמדומני שאם לא בא גשר המיתרים לעולם אלא בשביל להורות לנו את זה, דיינו. אך כדי להבין את המשל, הבה נעמיק מעט במשמעותו של ה'שלום' ובחשיבותה העצמית של ירושלים.
רבותינו הראשונים האריכו להסביר כי מעלת ירושלים לא תלויה בשום דבר שנעשה או לא נעשה. למעשה, אפילו הגורם המשמעותי ביותר בעיר – בית המקדש, גם הוא לא משפיע על מעלת ירושלים. בוודאי שכשנזכה ויבנה בית המקדש - במהרה בימינו אמן, הקדושה בפועל תתפשט על כל מי שיגיע לעיר, אך ישנה קדושה עצמית שמצויה בעיר הנצח, שהיא עצמה נצחית וקיימת רק מעצם מציאותה של העיר.
כשהנשר הגדול, הרמב"ם, רוצה להסביר (הלכות בית הבחירה ו יד-טז) מהו החילוק שבין קדושת ארץ ישראל לקדושת ירושלים, הוא מבהיר שבניגוד לקדושת ארץ ישראל, קדושת ירושלים לא זזה ממקומה גם אם אין בית מקדש. והסיבה לכך היא, שקדושה זו תלויה במציאות השכינה שבה, וזו כידוע לא זזה ממקומה שבירושלים לעולם.
לעובדה זו, יש ביטוי מעשי של ממש. המשנה מציינת (כתובות יג יא), כי אם בין בני זוג טרי מתעורר ויכוח היכן הולכים לגור, אם בתל אביב השוכנת לחוף ימים, או בירושלים הנגובה מים; ידו של הרוצה לעלות לירושלים תגבר – "כי הכל מעלין לירושלים". דין זה קיים לעולם, אומר החתם סופר (יו"ד סי' רלד), אף בזמן שאין בית המקדש קיים, משום שהקדושה של ירושלים קיימת תמיד ולא תלויה בדבר, והיא זו שגורמת לדין זה להתקיים.
אך מדוע קדושת ירושלים מצויה תמיד? איזה גורם יש בקדושתה הנותן לה לגבירת הממלכות את הפריווילגיה הזו, לשבת תמיד על כסא מלכותה?
את הסוד הזה, גילה ברבים ר' יהודה הלוי, אחד מאוהביה הגדולים של ירושלים; זה ששירו 'ציון הלא תשאלי' מכתיר כבר מאות בשנים את ראשה הסב של עירנו .
"היכל הקודש מכוון באמצע" הוא משפט שכתוב בספר יצירה (ד ג), ואת משמעותו הנשגבה הסביר הלוי (כוזרי ד כה, קול יהודה ד"ה ואח"כ אמר שבע כפולות), בכך שבכל דבר, החשיבות מצויה דווקא באמצע. בכל מציאות, המהות הרוחנית, הנשמה הפנימית, שורה במרכז. נשמת האדם שורה דווקא בקו האמצעי שבו – במח ובלב. גם היום הקדוש ביותר בשנה מצוי באמצע – יום הכיפורים שחל בתשרי שהוא החודש השביעי מחודשי השנה.
ירושלים נקראת טבורו של עולם (תנחומא קדושים י), והיא שוכנת דווקא במרכז המציאות, ומשכך, הנשמה הפנימית של כל היקום כולו, שורה בה וממנה מתפשטת לכל העולם.
זוהי העובדה המקנה לירושלים את קדושתה ואת מעלתה. ונקודה זו גם מקנה לה את הזכות להיות 'עיר השלום' (דברים רבה ה יד; תהילים קכב מלבי"ם) .
ואיך זה קשור? כי השלום , מסביר ר' אברהם ב"ר יצחק שלום, בספר 'נווה שלום' (מאמר שני פרק שישי), הוא הנקודה המאגדת את ההפכים. אותו עניין, ששייך לצד אחד באותה מידה שהוא שייך לצד ההופכי; האינטרס שגורם לבעלי האינטרסים ההפוכים להט ותשוקה, הוא הצד המאחד את כולם, הוא נקודת השלום. ומדוע זה? משום שזה מורה כי בנקודה הזו בדיוק הצדדים השונים כל כך, שווים.
כולם רבים על ירושלים, כולם רוצים את ירושלים. הסיבה לכך היא משום שהיא באמת חשובה לכל היהודים באותה מידה. כולם יונקים את חיותם ונקודתם הפנימית מאותה עיר שראתה כל כך הרבה מלחמות, וזו גם הסיבה שכולם יכולים גם לשכון בה לבטח, בשלום.
עיר הנצח, עיר השלום, היא גם עיר האמונה. האמונה האחת, שלמרות כל ריבוי פניה עולה לנקודה אחת. כל המיתרים שיש בתחתית גשר האמונה, כולם עולים למעלה ומסתיימים בעוגן אחד – באבינו שבשמים. כשנבין את הנקודה הזו, נוכל להיפגש בגשר המיתרים, ונוכל סוף סוף לשיר שם את שיר השלום.
הרב טל חיימוביץ, בעברו ר"מ בישיבות גבוהות ו'הסדר', וכיום מייסד וראש תכנית 'רבנן דאגדתא' - אמונה. הלכה למעשה