אגדה קדומה מספרת: "משחרב הבית בראשונה נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקבלתן מהם" (תענית כט א). יחד עם מפתחות ההיכל שפרחו לשמים נסתלקה מהארץ עצמאות ישראל, ישראל גלה מארצו ורעיון הגאולה נגנז במרומים עד תהיה פקידה וישראל יחדש ימיו כקדם, כך היה במקדש ראשון למשך שבעים שנה וכך נשנה הדבר בחורבנו של הבית השני לגלות ממושכת רבת שנים. כבר קרוב למאה שנה מתחבט העם היהודי בין גלות לגאולה בין חורבן לתקומה, איך תסתיים הגלות ואיך תחל הגאולה, כבר הרב אליהו גוטמאכר כותב שהיו רבים שטעו לחשוב שישבו בחברת השעשועים בביתם כל אחד כפי דרכו, "ופתאום יפתחו שערי רחמים ויעשו מופתים בשמים ובארץ", ובנסים ונפלאות תתגלה גאולת ישראל. ועל שלילת המחשבה הזו כותב גם הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" (מאמר א): "גאולת ישראל אשר אנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נידחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה להם חומת אש ומקדש א~ל ממרומים ירד כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן הקורא המשכיל, ודאי יעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים ולא יפול ח"ו מדבריהם דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל". דומה שההשגחה העליונה הכריעה בויכוח הזה וניהלה את גאולתם של ישראל בדרך הטבע, לא בחפזון אלא בהדרגה, ויותר מכך לא מן הקודש אל החול, מן האיכות אל הכמות אלא מן החול אל הקודש, ומן הכמות אל האיכות.
על המהלך הזה של הגאולה כתב הראי"ה בספרו "אורות התשובה" (פי"ב יב): והוא מתאר שם את רעיון הגאולה שבהתגשמותה ירדה מגדולתה וטהרתה, וסיבת הירידה היא "מפני שבהתגשמותה בחיים טיפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה". אבל מוסיף שם הראי"ה: "הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי יהפך לרע, כי אם ירידת שעה". והירידה הזמנית היא גם כן לצורך עליה, כי רעיון הגאולה במובנו העליון רק מעטים היו יכולים להתחבר אליו, ועכשיו שהורידוהו לקרקע הוא מקבץ סביבו אנשים רבים שגם אם הם קטנים באיכות, הרי הגודל כמותי כשהוא מצטרף לאיכות הוא מעטר אותה. כעת התהליך של גאולת ישראל מושלך ארצה, פריצים מבני עמנו מחללים את קדושתה, אבל בשלב מאוחר יותר - מבשר לנו הראי"ה - יתעוררו עדיני לב והם יפיחו רוח חיים בתנועת התחיה היהודית להשיבה אל פסגתה המקורית.
אנו מצויים היום, בקו התפר שבין התחיה הגשמית לתחיה הרוחנית, מצב המזכיר לנו את נבואת "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל (פרק לז) המתאר את עצמות העם היהודי המתקבץ לגוף אחד: "וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם". אף אנו אודים עשנים, שארית הפליטה שנתקבצה מארבע כנפות הארץ, וגם בחלקים רבים של המתקבצים בימינו נתקיים הכתוב: "ורוח אין בהם". ואנו מאמינים שגם אצלנו כמו אצל העצמות היבשות יתקיים לבסוף הכתוב: "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה'". כי כך היא גאולתם של ישראל, תחילה גאולת הגוף ורק אח"כ תבוא גאולת הרוח, ורמז לסדר הזה אנו יכולים למצוא בשתי המתנות שזכינו בהן בדורנו מידי ההשגחה העליונה, תחילה יום העצמאות, הבסיס לעצמאות הארצית המאפשרת לנו לקיים את מצוות ישוב הארץ כמו שניסח זאת הרמב"ן (בספר המצוות): "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ואחריה זכינו ליום ירושלים, עיר הקודש והמקדש שחוברה לה ביום הזה יחדיו. ולא רק בגאולת הארץ אלא גם בגאולת ירושלים קודם החומר לרוח, כמו שאמרו בגמרא (תענית ה א): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". ואת ירושלים של מטה תיאר לנו הנביא זכריה (ח ד,ה): "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".