המנהג הפסול שחילחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית, בו מנוצל ט"ו באב לטובת אווירה של מתירנות ומוחצנות של אהבה רדודה ראוי לו להשתקע. עם זאת, כדרכו של מרן הראי"ה, יתכן שדווקא בהתעוררות זו יש גרעין טוב אותו יש לדלות ולהאיר. אין ספק שהפנייה אל האהבה המוחצנת והזולה היא ביטוי של מצוקה קיומית עזה בקרב רבים מבני הציבור. מי שחסרה לו אהבה אינטימית, אהבת אמת, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, קיים מחסור באהבה. אנו שבויים בעולם תקשורתי ציני ומנוכר, נפגשים דרך שפופרות הטלפון ומסכי הטלויזיה והמחשב, ומאבדים את הקשר הבין-אישי. את האהבה האנושית. אהבה זו לא מתגלה במסיבות רועשות וברומנטיקה מזוייפת, כי אם בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות ובויתור, בהכנעה ממקום של בחירה. בהתחשבות.
המשנה במסכת תענית (ד, ח) מספרת לנו משמו של רבן שמעון בן גמליאל:
"לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה".
אכן, בתלמוד התחדדה פעולת המחול הזו (בבלי תענית ל, ב):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה [...] אמר רב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל".
ט"ו באב במקורותינו מופיע באמת כחג אהבה. אמנם, לא פעולת המחול בכרמים היא האהבה, כי אם מה שהניע אותה. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות שהתלווה לסיפור פלגש בגבעה. הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר, חלילה, לשבט מישראל להכחד, היה חזק יותר מכל החסמים והגזירות שהוטלו על הדור. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה". אהבת ישראל, התנועה הנפשית הבסיסית שהיתה קיימת בכל העם, לא דוכאה בידי הסייגים.
לא לחינם מיד אחרי שהביאו האמוראים את פירוט אמירותיהן של בנות ישראל השונות לבחורים המחזרים אחריהן (היפות, המיוחסות והמכוערות), מביא התלמוד את המימרה המופלאה, שחותמת את מסכת תענית (לא, א): "אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: 'ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'".
גם כיום יש מי שדואגים שזרעי השנאה והאיבה בין הפלגים השונים בעם יפרחו וינובו, וראוי לשרש תופעה זו ממקורה. אהבת ישראל היא ביטוי עמוק לכך שיש לנו אומה בריאה וחפצת חיים, ולא אוסף ארעי של קבוצות מלאות מעצמן ולעצמן. ביום ט"ו באב ראוי להפיץ את אהבת ישראל, לצאת אל השווקים והרחובות לא מתוך מסע שכנוע דתי, לא מתוך תנועת תשובה גדולה, אלא פשוט מאהבה גדולה לעם ישראל, הנפלא באומות העולם. מיום ט"ו באב ראוי לצאת ולפנות לקהלים רחבים בעם, ללמוד להכיל אותם ולאהוב אותם, להבין שכולנו שותפים בגורל אחד.
בכך, דומני, נוכל להחזיר לט"ו באב את משמעות המקורית כחג האהבה, אהבת ישראל.