שוב ושוב מושמעת הטענה כאילו חכמינו השכיחו את נס הניצחון בחנוכה. שוב ושוב צריכים להזים טענה מופרכת זו, כאילו יש בה ממש. נכון הוא שרבי יהודה הנשיא לא חיבר מסכת של משניות לחג זה, אך כל מי שלמד משניות יודע שר יהודה הנשיא לא הקדיש מסכת למילה, ציצית, תפילין ועוד. האם גם אותן התכוון להשכיח? המרחק מ"השמטה" זו כמו עוד דקדוקים שאין בהם ממש, ועד המסקנה שמישהו רצה להשכיח את הנס - רב מאוד. רבים וטובים כבר דשו בזה, בתוכם גדליה אלון במאמרו המצוין "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?" (מחקרים בתולדות עם ישראל בימי בית שני, הוצ הקיבוץ המאוד ת"א תשכ"ז).
הטוענים ל"השכחה" שוכחים בעצמם את תקנת חכמים בנוסח התפילה, שכולה הודאה על הגבורות המלחמות התשועות, שעשה הקב"ה לאבותינו מעטים מול רבים חלשים מול גיבורים וכל יהודי אומר זאת שלש פעמים ביום, בימי החנוכה, לכל הפחות. יתרה מזו, נס פח השמן אף לא מוזכר שם, כפי שהעירו רבים. אין כאן סתירה ואין צורך להמציא מחלוקות במקום שאינן. בזמן הדלקת הנרות אומר כל יהודי במפורש את הסיבה למה מדליקים אותם, "על הנסים ועל הנפלאות על התשועות והמלחמות". כלומר, חכמים תקנו את סגנון פרסום הנס הגדול של המלחמה בעזרת הנס הקטן של פח-השמן כדי להראות ולגלות הנס, כדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה שהדגיש את עיקר הנס שהיה המלחמה, וחזרת מלכות לישראל יתר על מאתים שנה (=עצמאות).
אבל נניח לשאלת התקנה של חנוכה. זו כנראה לא משנה למי שמאוד רוצה לבסס תיאוריה שכולה נועדה לקרוא לתבוסתנות ולחולשה, כמובן מתוך דאגה לשלומם של היהודים ולחייהם.
 |
|
תיאוריה שכולה נועדה לקרוא לתבוסתנות ולחולשה
|
מה טוענים ההיסטוריונים החדשים וגם רבנים שמצטרפים לטרנד הזה? הטענה היא שחכמים רצו להשכיח את הנס הצבאי כדי שלא ניגרר להרפתקאות צבאיות של מעטים מול רבים, לאחר שהוכינו פעמים: בימי המרד הגדול שהוביל לחורבן בית שני, ובימי מרד בר כוכבא שגרם לחורבן היישוב היהודי שנותר.
אלא שלפי דבריהם - לו היה מתתיהו שומע בקולם לא היה מרים את נס המרד, ובניו לא היו לוחמים ביונים בשום קרב שהוא, לא בבית חורון ולא בבית צור לא באמאוס ולא בשום מקום.
אבל למה להרחיק עד ימי מתתיהו? לו היו ראשוני הציונים שלקחו לעצמם את מיתוס המכבים, מפרשים אותו כאותם היסטוריונים ורבנים - ולא כפי שסברו שהם ממשיכי המכבים הגיבורים הלוחמים מעטים מול רבים - לא היו מקימים את התשתית למדינת ישראל. לו היה בן גוריון שומע לקולם של מחלישים אלה - כגון פרופסור מאגנס ודומיו - לא היה מקים את המדינה.
ובעצם - לו שמעו מנהיגי המדינה גם עתה לקולם של אלה - היו מחזירים את המפתחות למנדט הבריטי או מצטרפים לארצות הברית כמדינה הנשלטת על ידה, שהרי באופן כרוני אנחנו מעטים מול רבים! האין זו הרפתקה מסוכנת לקיים מדינה יהודית במזרח התיכון?
כאן ישאל השואל - והלא באמת ניסינו פעמים להילחם מעטים מול רבים ונפלנו?
התשובה הקשה והכואבת היא, כפי שהגדיר הרמב"ם את מלך המשיח או כל מי שיבוא לישועת העם - הכל תלוי בהצלחה. מנסים, ואולי מצליחים אבל גם אולי נכשלים ונופלים.
זו הסיבה בגינה קראו חכמים למשיח - בר-נפלי, כלומר בן הנפלים. לעולם לא נדע עד שלא ננסה, אם נהיה זכאים - נצליח ואם לאו - לאו. מי שלא יעז - לא יכשל אבל לעולם גם לא יצליח, וישאר נרדף,כבוש, מושפל ומעונה. כל מי שקרא ולו מעט בפסוקי התורה והנביאים מבין מיד שאין הניצחון תלוי במספר הלוחמים אלא בסייעתא דשמיא.
אדרבא, התורה מקבלת כנתון קבוע את מיעוט מספרנו לעומת הגוים "כי אתם המעט מכל העמים", וגם כהן משוח מלחמה מתרה בעם שלא לפחוד מריבוי האויב, ולבטוח בסייעתא-דשמיא. הוא שהתורה אומרת בזמן נפילתנו שאחד מאויבינו מניס אלף ושנים רבבה, ואנו פוחדים מקול עלה נידף. ובזמן עלייתנו הרוחנית - מעטים מאיתנו יביסו את הרבים. כל המוסיף וקורא בימים אלה בספר מכבים יראה שוב ושוב את העיקרון הזה חוזר על עצמו בנאומי העידוד של מתתיהו או יהודה: יונתן ונערו מוטטו את הפלשתים, גדעון והמלקקים את המדינים ועוד ועוד - כך גם אנו במעט אנשינו ננצח את היונים. הם הצליחו ועל הצלחתם אנו חוגגים ניצחון, במפורש, באמירה ברורה, בשירה ובזמרה, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל הישועות ועל המלחמות, שעשית לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה.