בשיבת ציון האחרונה, זו שלנו, העלו מחנכים מכל הזרמים על נס את מלחמות החשמונאים. גבורת החשמונאים הייתה לסמל ודוגמא גם ללא דתיים שבינינו. מתתיהו ובניו נגלו לעיני רבים כאלו מעמידים את הלאומיות היהודית מחדש, מן גירסה ותיקה של ארגון השומר או ההגנה. עם הזמן עם השינויים בחברה היהודית בארץ ישראל הלכה ההשפעה החשמונאית וירדה. אט אט יש תהליכים של שיבה לגלות, לא עוד יהודי חדש, "צבר" תקיף חזק ולוחמני. אלא, יהודי זהיר הבודק את הסביבה , שאיכפת לו מה יאמרו הגויים, שמבטל את דעתו ואת צרכיו מפני דרכי שלום.
בבסיסנו אנחנו עם של גלות. במשך רוב שנות הקיום שלנו כעם, היינו בגלות וללא כל מסגרת מדינית משלנו. ניתן למצוא הרבה חיוב בתהליכים הללו שעברנו ואנחנו עדיין עוברים בגלות. השפת אמת על פרשת מקץ אומר כי יוסף מכין את הכוחות להתמודד בגלות מצריים וממילא גם בגלויות השונות, שבעים השפות שיוסף לומד הם הביטוי לכך כי אפשר להוציא יקר מזולל ולאסוף את הניצוצות שנתפזרו אל בין הגויים, זה התפקיד של הגלות, לרכז את כל הכשרונות הנמצאים באומות העולם אל תוך העם שהוא תמצית העמים, עם ישראל שכל כוח וכל כשרון מצויים בו.
בגלות גם פיתחנו את היכולות שלנו להתגמש, השם הראוי לנו בגלות הוא יעקב, אותו האח הנאחז בעקב אחיו החזק, בעקבו של המוביל. יעקב מצליח להגיע אל התוצאות ללא מאבק, תוך תפילות ומתנות אותם הוא מעניק לחזק. יעקב לא לוקח את הבכורה , אלא, קונה אותה בנזיד עדשים.
לעומתו ישראל נלחם על עמדתו, לא מוותר לשרו של עשיו ומעמיד אמירה עצמאית כנגד האומות. כאן ישראל שהוא שם של ארץ ישראל מעמיד את עצמו בראש ללא חשש וללא משוא פנים כדי לקרוא את הקריאה המיוחדת שלו בעולם. שתי בחינות אלו של גלות ושל גאולה ביעקב מובאות בפסוק בהושע " בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹקים "
תכונה נוספת שקיבלנו בגלות ואסור לנו לוותר עליה היא היחס לחלש ולנרדף. אנחנו תמיד מזדהים עם החלש, אנחנו רגישים לסבל של האחר של המסכן. כי גם אנחנו היינו כאלה אלפי שנים. תכונה זו כבר נקבעה כתכונה יהודית מוכרת, וראוי להם לתלמידי החכמים של ארץ ישראל להפנים תכונה זו בקירבם,
למרות כל מה שאמרנו לעיל, כיום המשימה הלאומית שלנו היא לבנות את כוח ישראל שבנו. את הכוח הבריא של עם השב לארצו. את כוחו של מתתיהו ובניו, העומדים מול עוולה ולא שותקים, העומדים מול הצורר ולא מפחדים. במדרשי חז"ל יש כמה גירסאות לסיבה לפרוץ המרד. האחת הייתה פגיעה באחותם חנה בת מתתיהו שאמורה הייתה ביום חתונתה להיבעל להגמון תחילה. אז הוצתה אש המרד, כי כאחיהם בני יעקב התעוררה בהם הרוח.
רבי שמעון בר יוחאי מספר מעט אחרת, שבת מתתיהו שהייתה נערה המאורסה נאנסה על גבי גויל של ספר תורה על ידי אחד מהיוונים. וכן, הקריב חזיר בבית המקדש. פגיעה בערכי התורה והמוסר הם שהביאו את ההתעוררות הלאומית.
צריך לדעת כי אין התעוררות לאומית ללא התעוררות דתית. המטרה של מדינה, המטרה של קיום מלכות ישראל היא למען החרות הרוחנית לעשות הישר והטוב. לפתח את התורה ואת המוסר היהודי.
בניגוד להבנה הרגילה, מתתיהו בא לתקן את המציאות החברתית. לתקן את המצב הרוחני של העם. אין כאן רק מאבק לאומי, יש גם מאבק דתי.
בתקופתנו אנחנו חייבים לחזק את המורשת של בית חשמונאי, של מתתיהו ובניו.
ברמה הלאומית, אסור לנו לגלות חולשה מול האויבים שלנו מבית ומחוץ, עלינו לקדש את זכות ההגנה העצמית שהכל יוצאים אליה גם חתן מחדרו וגם כלה מחופתה, ואפילו תלמידי החכמים של הדור. אסור לנו שהחשש שלנו מאומות העולם ישתק יכולת זו. עלינו לדרוש את הפצת התורה ורוח המוסר ברחבי החברה הישראלית.
גם כחברה תורנית לאומית עלינו לחזק את המסר שלנו כלפי החברה, לומר בקול צח וברור שמדינה בעלת רצון של חיים, בעלת כוח להגן על עצמה ללא רעידות של הגלות בעלת כוחות של תורה ושל מוסר חברתי זוהי המורשת החשמונאית, זוהי דרך החיים שעל כל אחד מישראל לבחור.