הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ב') כותב: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו' (ישעיה, נ"ה, ז')...ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע, י"ד, ד')".
אם כן ראינו, שבנוסף לוידוי וחרטה על חטאי העבר שעליהם דיברנו במאמרים הקודמים, כוללת התשובה עזיבת מיידית של החטא, וגם החלטה שלא לשוב עליו בעתיד.
כאן ראוי לציין את ההבדל בין להפסיק לחטוא לבין "עזיבת" החטא, שהיא אחד מחלקי התשובה. אדם שרק הפסיק לחטוא אמנם עשה מעשה גדול ולא צובר לחובתו עוונות נוספים, אבל אין הוא מכפר על העוונות שכבר נעשו. לעומת זאת, אדם שעשה תשובה שלימה מתקן גם את מה שנעשה בעבר. מהי, אם כן, עזיבת החטא? אם אדם למשל אכל חזיר וכעת הוא הפסיק לאכול כי הוא שבע או כי אין בקרבתו חזיר, האם הוא נקרא בעל תשובה?
על כך עונה לנו הרמב"ם בסעיף שלפני זה (הלכות תשובה, פרק ב' הלכה א'): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך' (קהלת, י"ב, א').
ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר: 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' (קהלת, י"ב, ב') שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו".
התשובה המעולה, אומר הרמב"ם, היא כאשר הגעת בדיוק לאותו מצב שחטאת בו, אותה תאווה לחטא, אותה יכולת, ולא עשית כן מפני התשובה. במקרה כזה ברור שחל בך שינוי פנימי אמיתי שבגללו אינך חוטא. אגב, בסיפור של יוסף ואחיו, הסיבה שיוסף 'טרטר' את אחיו כל כך כשבאו למצרים היה בכדי להוביל אותם למצב שילחמו על בנימין שלא יהיה עבד, שהרי גם בנימין הוא בנה של רחל, ובכך יראו שחזרו בתשובה אמיתית על החטא שמכרו את יוסף לעבד.
אולם, אומר הרמב"ם, גם אם חזר בתשובה בעת זקנותו כשאינו יכול לחטוא עוד, ואפילו ביום מיתתו, נחשב בעל תשובה. כאן צריך להבין, מה בדיוק ההבדל בין אותו אחד שהפסיק לאכול חזיר רק בגלל שכרגע לא בא לו, שאמנם לא צובר חטאים נוספים אבל לא תיקן את העבר, לבין אותו זקן שכן נחשב בעל תשובה ועוונותיו נמחלים.
ההבדל העיקרי הוא בתודעה- הראשון עדיין בתודעה שאם יזדמן לו חזיר ויבוא לו הוא יאכל, אלא שכרגע לא מזדמן. השני בתודעה כנה שגם אם היה חוזר עתה לימי צעירותו לא היה חוזר על החטא. כאן כמובן, נכנסים דבריו של הרמב"ם בהלכה ב' שהובאו לעיל "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
נחזור לדבריו של הרמב"ם בהלכה ב'- "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". לא מספיק רק לעזוב את החטא כרגע. יש להסירו מהמחשבה ולהחליט שלא חוטאים יותר, גם אם יזדמן לנו לחטוא.
אולם, החלטה כזו צריכה להיות כנה "ויסירו (=את החטא) ממחשבתו". אם אדם למשל היה מרמה במשקלות ומוכר 900 גרם בתור קילו, לא מספיק שיחזיר לנגזל את מה שגזל ויבקש ממנו מחילה ויתחרט ויתוודה על העבר ויפסיק לגזול. התורה אסרה אפילו (דברים, כ"ה, י"ג-י"ד)" לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה". ופסק בשו"ע חו"מ (רל"א, ג'): "אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפילו שאינו מודד בה, ואפי' לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה". כלומר- האיסור אינו רק למדוד באותה מידה חסרה ולגזול את הלקוח, אלא אפילו בלהשאיר דבר זה ברשותו, שמא מישהו יטעה וימדוד בה. על אותו רעיון- מי שכבר גזל, אסור לו להשהות מידה חסרה זו ברשותו שלא יתפתה להשתמש בה שוב. כללו של דבר, מי שקיבל עליו בקבלה כנה שלא לשוב על אותו חטא צריך לעשות גם מעשים שמראים שכוונתו כנה.
החפץ חיים, בספרו "שמירת הלשון" (שער התבונה, פרק י"ג) כותב: "אֲבָל אִם הֻרְגַּל בָּזֶה (=בעוון לשון הרע), וְקָשֶׁה לוֹ מְאֹד לִפְרֹש מֵעָוֹן זֶה, יִתְנַהֵג בְּמַחֲלָתוֹ הַנַּפְשִׁית הַזּוֹ כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֳלִי הַגּוּף וְהָרוֹפֵא רוֹצֶה לְרַפְּאוֹתוֹ, הוּא דּוֹרֵשׁ אֶת מְקוֹר הַמַּחֲלָה, מֵאַיִן בָּאָה אֵלָיו, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע אֵיזוֹ תַּחְבֹּשֶת לָזוּר עַל הַמַּחֲלָה. כֵּן הוּא בְּעִנְיַן הַנֶּפֶשׁ, צָרִיךְ לְהִתְחַקּוֹת עַל שָׁרְשָׁהּ, מֵאַיִן בָּאָה לְמִדָּה רָעָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לְהִזָּהֵר לָסוּר מִמּוֹקשֶׁיהָ עוֹד. וְהִנֵּה לֶּעָוֹן הַזֶּה נִמְצְאוּ כַּמָּה סִבּוֹת, וְסִימָנָם 'כל גיהנ''ם'. כַּעַס, לֵיצָנוּת, גַּאֲוָה, יֵאוּשׁ, הֶפְקַר, נִרְגָּנוּת, אוֹמֵר מֻתָּר". כלומר- אדם שהיה מורגל בלשון הרע ורוצה בכנות לקבל על עצמו להפסיק לחטוא בלשון הרע, אין זה מספיק שרק יחליט בליבו. הוא בטוח יפול שוב ויחטא שוב. מה העצה? עליו לנתח את הסיבות שגורמות לו להיכשל שוב ושוב בעוון, ואז למצוא תחבולות כיצד לנצח סיבות אלו.
למשל, יש אדם שחוטא בלשון הרע מחמת שהוא כעסן. אדם כזה חייב לעבוד על מידת הכעס תחילה בכדי שיוכל גם להימנע מלשון הרע. עבודתו שונה בתכלית מחבירו, שגם הוא חוטא בלשון הרע, אבל בגלל שהוא ליצן ונהנה לצחוק מאנשים. ועבודת שניהם שונה מהחוטא בלשון הרע בגלל גאוותו שכולם לא נחשבים בעיניו למאום. כללו של דבר- קבלה לעתיד שלא לחטוא בחטא מסוים מצריכה רצינות. היא מצריכה חשבון נפש נוקב של האדם עם עצמו. על האדם לשאול את עצמו לא רק "במה אני חוטא" אלא "למה אני נכשל שוב ושוב בחטא". לנתח את הגורמים, ולגזור מהם פתרונות וגדרים וסייגים איך לא להיכשל להבא.
לפעמים אפילו לכתוב ביומן את הסיבות, הפתרונות המוצעים, ואת המעקב אחרי ההתקדמות, יכולים לעשות סדר בראש ולסייע להליך תשובה רציני ושורשי יותר.
ניתן דוגמא אחרת. אדם היה נכשל ל"ע במאכלות אסורים וקיבל על עצמו תשובה שלימה. עליו לבדוק מה גרם לו לחטוא בעבר. האם זה בגלל שהוא לא הבין את חומרת העוון? במקרה כזה עליו ללמוד מוסר על כמה חמורה אכילת מאכלות אסורים. האם זה בגלל שהוא בעל תאווה שלא יכול לשלוט בנכנס לפיו? במקרה כזה ירחיק עצמו למשל מלהסתובב במקומות כאלו שריחו של האוכל האסור נכנס לאפו ומגרה אותו. האם זה בגלל שהוא נמצא בחברה רעה שבה הוא מרגיש חריג אם לא יאכל? במקרה כזה אולי עדיף שיחתור להחליף את חבריו לחברים שומרי כשרות. וכן על זו הדרך.
רבינו יונה, בספרו שערי תשובה (השער הראשון, אות מ"ד) מרחיב את עיקרי התשובה ל20, שהם בעצם הרחבה ופירוט של חלקי התשובה, ושיטות לקיום נכון שלהם. בעיקר ה16 הוא כותב: "העיקר הט"ז תיקון המעוות באשר יוכל לתקן. כענין שנאמר 'וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' (יונה, ג') . ונאמר 'וישובו איש מדרכו הרע ומן החמס אשר בכפיהם' (שם). כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו הגזל והחמס. לא יתכפר עוונו עד אשר ישיב את הגזלה. וכן אם ציער את חבירו והציק לו. או הלבין פניו. או סיפר עליו לשון הרע. אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה.
וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אף על פי שנתן לו דמי בושתו ודמי צער ההכאה. אין צער הבושה וההכאה נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנאמר 'ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה' (בראשית, כ')". חלק מהקבלה לעתיד ועזיבת החטא היא לתקן מה שניתן לתיקון. למשל, אדם מכר בשר טריפה ושיקר ללקוחות שזה בשר שחוטה. ראשית כל, אם יש לו דרך ליצירת קשר עם חלק מהם, עליו להרים לכולם טלפון ולהודיע להם שלא יאכלו את הבשר ושהוא יחליף להם אותו בבשר כשר.
אדם דיבר לשון הרע על חבירו ופגע בפרנסתו- עליו לעשות כל השתדלות להוציא מלב השומעים את הדברים ולדאוג שיוחזר לעבודתו. על האדם לעשות כל שביכולתו לתקן את המעוות שכבר קרה, במקביל לזה שהוא מקבל על עצמו לא לשוב על החטא בעתיד.
הרב אלדד יונה הוא ראש בית המדרש חי"ש - בית מדרש חרדי ישראלי (זרם חרדי המאמין שעל החברה החרדית להשתלב במדינה ובחברה, תוך שמירה על צביונה ואורחות חייה).