מאז תחילת השנה נרצחו 19 נשים בישראל על ידי בני זוגן, ומאז התפרצות הנגיף הקורונה נרשמה עלייה של פי 3 בתלונות על אלימות במשפחה. זה נורא ואיום!!!
לצערנו התופעה של בעלים המכים ומשפילים את נשותיהם אינה תופעה חדשה, והיא חוצה את כל הציבורים, יהודים וגויים, מאמינים וכופרים, חרדים דתיים וחילוניים, מבוגרים וצעירים, פשוטי עם ומשכילים.
לכן לאורך כל הדורות, רבותינו הקדושים זעקו חמס על כך. הראשון הוא המהר"ם מרוטנבורג אשר דבריו נפסקו בשולחן ערוך עצמו על ידי הרמ"א, אשר אלו דבריו במילואם: "איש המכה אשתו, עבירה היא בידו, כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה עובד כוכבים הוא" (שו"ע אה"ע קנד ג הגה).
והוסיף על כך באר הגולה שם: "מצאתי בשם תשובת מהרי"ו הישנים דעונשו יותר ממכה חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, לכבדה יותר מגופו, עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים ניתנה ולא לצער, ועונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה וכו". אפשר לתמוה למה הרמב"ם לא פסק שאסור לבעל להכות את אשתו. התשובה פשוטה, שאין דרכו להביא דברים שאינם כתובים באופן מפורש בגמרא.
אם כן, חוזרת השאלה: למה אין זה כתוב בגמרא? כי רבותינו הקדושים, לא הסתפקו בכך שהבעל לא יכה ולא ישפיל את אשתו, אלא הם דרשו שהוא יאהב אותה ויכבד אותה, כמו שסיכם הרמב"ם להלכה: "צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון הרבה יעשה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתרה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הלכות אישות טו יט). ובכל זאת יש חידוש בשולחן ערוך, שהכאת אשה היא עילה מספקת מצדה לתבוע גירושים, ומחייבים את הבעל לתת גט. מדברי הגר"א שם משמע שהסיבה לכך היא שהוא "עובר על דת", כלומר על איסור תורה להכות חבירו.
בפסיקה זו של השולחן ערוך השתמשו הרבה בבתי דין רבניים (פסקי דין רבניים ח"א עמ עז. ח"ג עמ שמו. ח"ו עמ רכא. ח"ז עמ סה. ח"ח מע קד. ח"ח עמ רטז. ח"ח עמ שג. ח"ט עמ ר. ח"י עמ ג. חי"א עמ שכז).
אלא שהחכמים להרע מצאו להם תירוץ להכות נשותיהם על פי המשך דברי הרמ"א: וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה. ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה, והסברא הראשונה היא עיקר". וכמובן אין דבר יותר קל לבעל מלהחליט שאשתו אשה רעה ושהוא צח כבדולח.
אלא שלא יוכל לטעון כן, בלי להוכיח דבר, ותשובה לדבריו בהמשך דברי הרמ"א: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חינם יוצאת בלא כתובה" (שם). שהרי זאת ההלכה, שאישה המקללת אבותיו של בעלה הנה עוברת על דת יהודית ורשאי הוא לגרשה בלי כתובה (שו"ע אה"ע קטו ד). אך יש לברר היטב אם היא סתם מקללת על לא עוול בכפו, ולא שהוא הגורם לכך בהתנהגותו כלפיה, כמו שכתב הבאר היטב בשם הרא"ם: "ודווקא על מגן (=חינם), אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו" (שם ס"ק יד).
שהרי גם אם היא מקללת את אבותיו בחינם, יש לשאול למה זה מותר לו להרביץ לה? אולי רבי עקיבא איגר רמז לתרץ זאת (בגיליון על שו"ע אה"ע קנד ג) כאשר ציין "ים של שלמה", שם מדובר על כך ש"יעביד איניש דינא לנפשיה" ומותר לאדם להציל ממונו על ידי הכאת חברו כאשר אין לו דרך אחרת, אבל כמובן עליו לברר שכן הוא בדין שאם לא כן אינו נאמן (יש"ש ב"ק פ"ג ס ה). למשל אם אשתו של אדם מקללת ומאחלת בפני הנכד שאריה יטרוף
את הסבא (כתובות עב ב) ובעלה אינו מצליח להפסיקה, אז מותר להכותה.
ואם הבעל טוען שזה בדיוק מה שקורה, יש לחקור אם דובר אמת, כדברי הרמב"ן: "אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער... ואם טען שהיא מקללתו, בית דין חוקרים ושואלים לשכנים מי הגורם... וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה, שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה, שאינו נאמן לטעון שהיא גורמת" (שו"ת המיוחסות ס קב, מובא ברמ"א אה"ע קטו ד).
הקיצור, "המכה אשתו תכופות אינו נאמן לטעון שהיא הגורמת" (פד"ר חי"א עמ שכז).
באשר לשאלתכם "מעניין מה אומרת ההלכה על התגוננות אקטיבית מצד האשה?" - ברור שרשאית היא להחזיר לו מכה על מכתו, כפי שנפסק: "שניים שחבלו זה בזה, אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודווקא שהתחילו שניהם כאחד... אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו" (שו"ע חו"מ תכא יג). וגם מותר לו להגיב באופן ספונטני מדין "והיה כי יחם לבבו" (רמא שם), "שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין" (עיין ספר החינוך מצוה שלח).
ובכל זאת באופן מעשי, אין זו עצה טובה, אלא העצה היא שתפנה למשטרה, למען אושרה, ולמען אושר ילדיה כדי שיגדלו בבית נורמלי, ולמען אושר בעלה, כדי שיחזור בתשובה, כי גם תשובה מיראה, תשובה היא.