לא תשנא !

כתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' שכד): "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם, היורדת מראש צורים, וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם וכו'". כדי שנוכל להסיר את שנאת החנם מקרבנו, אנו נדרשים תחילה לברר את גדריה.
אמרה תורה: (מקור) "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". נכרכו כאן יחד איסור שנאת האח, חובת תוכחה ואיסור נשיאת חטא, שהוא, לפי דברי רש"י במקום ע"פ הגמרא בערכין (טז, ב), איסור הלבנת פנים, ויש להבין את הקשר ביניהם.
בגמרא ערכין (מקור) מתבאר שאסור השנאה הוא דווקא בלב, ולא כשהיא מבוטאת בקללה או במכה. הדבר לכאורה מתמיה, ויתכן שעל כן מפרש רש"י שם (מקור) שמדובר במכה "על דבר תוכחה", שבזה אין איסור שנאה. אבל המכה אדם מתוך שנאתו כשאין עושה זאת משום תוכחה ודאי שעובר. (מדבריו עולה שגם אדם כזה שיש להוכיחו עד כדי הכאה, מ"מ אסור לשונאו, ולהלן נדרש עוד לדבר). אמנם הרמב"ם בסהמ"צ (מקור) כתב בסתמא, שאם מראה ומודיע לחבירו את השנאה אינו עובר על זה הלאו, ומ"מ הדבר אסור מסבות אחרות כלא תקום וכד', וחזר על כך הרמב"ם במשנה תורה (מקור) שאם מכה או מחרף את חבירו אינו עובר בלא תשנא, וכתב הכסף משנה שם שמקור דבריו בסוגייתנו.
ואע"פ שיש מן והאחרונים (עיין בעבודת המלך על הרמב"ם הנ"ל) שכתבו ששיטת הרמב"ם "כל הראשונים מודים בו", לא נראה כן מדברי השאלתות (פרשת וישב סי' כז) שכתב "למימרא דשנאה בעלמא קאמר רחמנא, ואע"ג דלא קא עביד מידע". משמע, כ"ש אם עושה לו רע, וכן דייק שם הנצי"ב בהעמק שאלה (סק"ג) וכן נראה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה שם (מקור) שהכתוב אמר "בלבבך". שכן דרך השונאים ודבר הכתוב בהווה, וכן דייק בדבריו הגאון הסטייפלר זצ"ל בעל קהילות יעקב בספרו ברכת פרץ על התורה בפרשת קדושים, והביא מעוד ראשונים שסוברים כן, ומפירוש הראב"ד לתורת כהנים, ומעתה יקשה מדוע א"כ שתק הראב"ד מלהשיג על הרמב"ם בהלכותיו שכתב שאם מקללנו אין עובר.
והנה, אם נדייק בלשון הרמב"ם בהלכותיו (מקור) לעומת דבריו בספר המצוות (מקור) נראה ששינה דבריו, ובהלכותיו כתב שרק אם קלל חבירו או הכהו אינו עובר על הלאו, אבל אם רק הודיעו ששונאו, ולא עשה "מעשה של שנאה" משמע מדבריו שעובר על הלאו, שזהו עדיין בכלל שנאת הלב, שרק הודיע לחבירו מה שיש בלבו עליו. (יש להביא לזה ראיה מדברי התו"כ תחילת פרשת בחוקותי שאם היה כתוב רק פסוק אחד ביחס לזכירת עמלק היינו מפרשים זאת על זכירת הלב בלבד, ובארו האחרונים שאעפ"כ היה צריך לומר זאת בדבור קצת, הרי שיש דבור שהוא רק בבחינת גילוי מה שבלב, והדין המבואר בגמרא בערכין, מקורו ג"כ בתו"כ. ואכמ"ל). לפי זה מובן מה שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם, שהרי גם הוא מודה שאם מודיע לחבירו על השנאה עובר עליו, ולא נחלקו כלל.
ממילא נופלת קושיית המנחת חינוך (מצוה רלח אות א) וברכת פרץ הנ"ל מדברי הגמרא בפסחים (מקור) המקשה על הפסוק "כי תראה חמור שנאך וכו'" הרי אסור לשנוא, ולפי שיטת הרמב"ם יודיענו ששונאו. ולפי דברינו גם כשמודיעו עדיין עובר על הלאו. בגמרא פסחים (הנ"ל) מתבאר דמותר או מצווה לשנוא מי שעובר עבירה, וכן פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת נפש (מקור). ויש לעיין בדבריו במה שתלה את מצוות השנאה דווקא לאחר שכבר הוכיחו. ועוד יש לתמוה על דבריו, שבהל' דעות (מקור) לא הזכיר הרמב"ם כלל שמצווה לשנוא את מי שעובר עבירה, (וכבר העיר זאת בהגהות מיימוניות שם). ובהל' דעות (מקור) כתב הרמב"ם דין תוכחה ולא כתב שאם לא קיבל התוכחה מצווה לשונאו.
עוד יש להקשות על דברי רש"י בערכין (הנ"ל) שמפרש את הפסוק לא תשנא שמדובר במי שצריך להוכיחו, וא"כ אסור לשונאו והרי בפסחים מבואר שמצוה לשנאותו, ומאידך כתב רש"י בשבת (מקור) ששנאת חנם הוא כשהאדם אינו חוטא, משמע שאם הוא חוטא אינה שנאת חנם.
בהמשך הלכות התוכחה כתב הרמב"ם (מקור) שאם לא רצה החוטא לחזור בו, בחטא שבין אדם למקום מחרפים אותו וכו' עד שיחזור למוטב. וזה פשוט שאפשר רק כאשר יש שני עדים, שהרי עד אחד אינו יכול למסור עדות בדבר כמבואר בגמרא בפסחים (הנ"ל). והנה המחרף אינו עובר על "לא תשנא" כמו שהתבאר, ומאידך מסתבר שמה שאמרה הגמרא שמצווה לשנאותו, אין הכוונה לשנאה עפ"י גדר איסור שנאה בלב בלבד, אלא לרגש של דחיה מהרשע, וממלא אם מחרפו שונאהו.
ויש להוסיף שהמקור לכל ההלכות הללו הוא בגמרא בערכין. שהרי ברור שכל הדיון אינו מדובר במי ששונא לחבירו סתם, דאטו ברשיעי עסקינן, אלא מסתבר שיש לו סיבה לכך, שעשה לו דבר רע וכד', וכהמשך הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך" וכמבואר ברמב"ם (מקור). לפי זה האיסור לשנוא הוא גם כאשר חטא, ואעפ"כ אסור לשונאו בלבו, וכמבואר ברש"י בערכין, ומה יעשה - יוכיחנו בפיו, ואם צריך אפילו בהרמת יד או בקללה. מעתה פשט הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" היינו כאשר זה רק בלבבך, אבל אם מוכיחנו שפיר, "הוכח תוכיח את עמיתך". ובתחילה מוכיחו בשפה רכה ואם לא קיבל אז מחרפו כמבואר כ"ז בגמרא וברמב"ם הנ"ל. ולפ"ז החירוף הוא חלק מהתוכחה עצמה, ולכן כותב הרמב"ם "עד שיחזור למוטב". (ע"ע בשדי חמד ח"א מערכת הכללים, פאת השדה אות כ' ד"ה ומה, שכתב בדעת הרמב"ם שהמבואר בברייתא שמותר להכותו זה כשבא להוכיחו).
מעתה מובנים דברי הרמב"ם בהל' רוצח שכתב שמצווה לשונאו עד שיעשה תשובה, שהכוונה ששנאה זו היא מעין החירוף ברבים של הל' דעות - חלק מגוף התוכחה, אלא שמדובר כאן שרק הוא ראהו ועל כן אינו יכול לחרפו ברבים. וזהו שכתב הרמב"ם שהמצווה הוא רק אחר שהתרה בו, דהיינו שמקיים בו מצות תוכחה בפה ברכות ולא בקושי. וא"כ דברי הרמב"ם נכתבו בצורה מלאה גם בהל' דעות, ששם מדובר כשיש שני עדים וגם בהל' רוצח ששם רק הוא ראהו. מובנים דברי רש"י בשבת שמותר לשונאו - ששם מדובר אחר שהוכיחו, ודברי רש"י בערכין מבוארים כשעדיין לא הוכיחו. (וכן תירץ הנציב בהעמק שאלה שם אות ג את דברי רש"י).
יש להעיר עוד מדברי הגמרא בתענית (מקור) המתירה לשנוא מי שהוא עז פנים, שנחלקו בו חכמים אם בידוע שעבר עבירה או שסופו שיכשל בעבירה, ותמה על כך בגבורת ארי שם מדברי הגמרא בפסחים שמצווה לשנאתו. ורש"י שם כ' "אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך", ותמה על כך בעל גליוני הש"ס (הגאון ר' יוסף אנגל) מדוע לא הביא את הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך". לאור מה שלמדנו ניתן לחלק בין הסוגיות שמצוות השנאה היא סניף וחלק של מצוות תוכחה, ובעז פנים לא שייכת תוכחה, משני סיבות: א. אין על מה להוכיח, שהרי או שעדיין לא עבר עבירה, או שהעבירה אינה ידועה. ב. עז פנים אינו מקבל תוכחה. ממילא לא שייך בו מצוות תוכחה, ע"כ גם מצוות השנאה לא שייכת בו, לכן גם מביא רש"י את הפסוק של ואהבת לרעך להדגיש ענין זה.
מתוך ראיה זו המבררת את איסור השנאה כחלק ממצות התוכחה, אנו מבינים שאין הקב"ה חפץ במות הרשע אלא בסלוק הרשעה. וכמו שפרשו בעלי התוספות בספר מושב זקנים עה"ת את הפס' של "לא תשנא"."י"מ שאם תראהו עושה דבר איסור אל תאמר הלוואי שיעשה יותר ויותר, אלא אדרבה הוכח תוכיח אותו". וכן נראה מהפס' המובא בגמרא בערכין "יראת ה' שנאת רע" - ולא רשע. וכ"מ מהפסוק שמביא הרמב"ם בסוף הל' רוצח. וכבר תמה המנחת חינוך על החינוך שהביא את הפסוק (תהלים קלט, כא) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" ולא את הפסוק המובא בגמרא, והסביר שפסוק זה מדבר בכופר בה' ובעקרי הדת. ובאמת כן כתב הרמב"ם עצמו בסוף הקדמה לפרק חלק (מקור) וכן מבואר גם בספרי חסידות (עיין בתניא פ' לב ובפרי הארץ פרשת שופטים ועוד).
דבר זה מזכיר לנו את דברי ברוריה (ברכות י, א) שאמרה יתמו חטאים ולא חוטאים וכן את אשתו של אבא חלקיה שהתפללה על הני בריוני שישובו בתשובה (תענית כג, ב) ועיין בסדור אוצר התפילות על תפילת המינים בשמונה עשרה בפירוש עיון תפילה, המביא שהגר"א גרס "וכל הרשעה כרגע תאבד" על סמך דברי ברוריה אלו. ובסנהדרין (לז, ב) נאמר על הרוגי בי"ד "באבוד רשעים רנה" (משלי יא), וכתב על כך המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים (פרק ד משנה כ) שהכוונה לאבוד רשעותם, אבל אם הרשע נופל בענין אחר אין לשמוח על כך.
אמנם הגאון ממונקאטש (בעל מנחת אליעזר) בס' דברי תורה (מקור) כתב על דברים אלו שאין חכמה לאשה אלא בפלך ובאבוד רשעים רנה. אך מדברי הגר"א והמהר"ל מוכח דלא כן. ובהשמטות שם מביא את ד' חז"ל במדרש שוחר טוב (מקור) על הפסוק יתמו חטאים וכו', שמזה נראה שבאמת יש בזה מחלוקת בין התנאים. ומתוך כל הנ"ל ומדברי הרמב"ם והגמרא נראה העיקר כברוריה.