אחת הפעולות השכיחות, אם לא השכיחה ביותר, היא הדיבור.
וצריכים אנו לברר, מדוע באמת אנו כל כך אוהבים לדבר? מדוע הקפידה מאד התורה על דבורו של אדם כגון כאשר מצווה היא לקיים ללא שום "הנחות" את נדריו באומרה - "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר פרק ל' פסוק ג') והאם לא הפריז שלמה באומרו - "מוות וחיים ביד לשון"? (משלי פרק י"ח פסוק כ"א).
כאשר מתארת התורה את בריאת האדם מגדירה היא אותו "נפש חיה" (בראשית פרק ב' פסוק ז') והדבר תמוה, הרי גם בעלי חיים מכונים בתורה בדיוק באותה ההגדרה (בראשית פרק א' פסוק כ, כ"ד וכו') ואם כן מהו ההבדל היסודי בין האדם לשאר בעלי החיים?
אונקלוס בתרגומו (במקום) כתב - "והוות באדם לרוח ממללא" - כלומר האדם הינו רוח מדברת, אך גם פירוש זה צריך בירור שהרי גם בעלי החיים 'מדברים' כאשר מוציאים הם קולות מגרונם ואם כן מהו ההבדל העקרוני בין סוגי דיבור אלו?
לעזרתנו נחלץ רש"י (במקום) וכך הם דבריו: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור", כלומר מעלתו של האדם היא שדיבורו נובע מחכמה - מדעת.
מדברי רש"י אנו למדים שלושה יסודות במהותו של האדם:
- האדם בעל חכמה.
- על האדם לחבר חכמה מופשטת זו עם המציאות המצומצמת בעולם הזה - דעת - על ידי דיבורו (על כן האבר המרכזי בגוף האדם, שעל ידו מופיע הדיבור היא הלשון שמצד אחד היא איבר פנימי ומצד שני מסוגלת לצאת מחוץ לחלל הפנימי של הגוף – על ידי הוצאתה מהפה, ומתחברת אל העולם המוחשי).
- דיבור שאינו תוצאה של חכמה אינו דיבור של אדם אלא מעשה חיה.
- דיבור שאינו תוצאה של חכמה אינו דיבור של אדם אלא מעשה חיה.
ההדרכה המעשית היוצאת מכך חשובה ביותר: כאשר אנו רוצים לדבר עלינו לברר לעצמנו לפני כן מהו מקורו של דיבור זה? אם הדיבור נובע מעולם של חכמה ומחשבה ויש תועלת אמיתית בו – נדבר, אך אם זהו דיבור ספונטני המופיע בהתפרצות מתוך "שליפות בטן" ללא שקדמה לו מחשבה – עלינו לשתוק. אכן זוהי משימה קשה מאד – יום, יום שעה, שעה ובכל מהלך חיינו.
על פי הסבר זה ניתן לבאר מדוע נאמר במשנה במסכת אבות (פרק א' משנה ט"ז) – "חכמים הזהרו בדבריכם". האם רק חכמים צריכים להיזהר בדבריהם ומה עם שאר בני האדם? אלא באה המשנה ללמדנו שהדבור צריך להיות תוצאה של חכמה ואז יש בו תועלת, ואם לאו יפה יותר השתיקה. רעיון זה בא לידי לביטוי גם בעולם ההלכה ונזכיר שתי דוגמאות לכך:
- חרש (הכונה למשוגע) שוטה וקטן פסולים לעדות. מדוע? משום שדיבורים בעדותם אינו דיבור שהרי אינו נובע מחכמה, שהרי אינה מצויה אצלם, וכמו שנאמר במסכת יבמות (דף צ"ט עמ' ב) "חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו".
- אשה אחר לידתה צריכה להביא קרבן חטאת. מדוע? מה חטאה? אלא שבזמן הלידה נודרת האשה מתוך כאבה וסבלה שיותר לא תלד והרי יודעת היא בשכלה שבאמת רוצה היא משפחה "ברוכת ילדים" על הפער - הנתק הזה שבין חכמתה האידיאלית לדיבורה הרגשני בעת סבלה צריכה היא להביא קרבן חטאת כי חטאה בעצם מהותה.
אך עדיין צריכים אנו לברר - כיצד נדע מהו דיבור רצוי הנובע מחכמה ומהו דיבור מיותר ממנו אנו צריכים להמנע ולהזהר מאוד. תשובה לשאלה זו מצאנו בדברי הרמב"ם (בפירושו למסכת אבות פרק א' משנה טז'), וכך הם דבריו :" ואני אומר כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:
החלק הראשון והוא הדבור המצווה הוא קריאת התורה ולמודה העיון בה זו מצות עשה מחויבת - "ודברת בם" והיא כמו כל המצוות.
החלק השני הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה… נבלות פה ולשון הרע.
החלק השלישי הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו… כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה היתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו" - חשוב להדגיש שחלק זה של הדיבור שכיח מאוד אצל בני אדם. רוב התקשורת הכתובה והאלקטרונית "מתפרנסת" מדיבורים אלו-דיבורים הנובעים מסקרנות גרידא ואין בהם תועלת לאדם כלל. מדיבורים אלה צריכים אנו להרגיל את עצמנו להזהר מאוד שהרי זהו דיבור מאוס. "ומזה החלק( הדיבור המאוס) גם כן שיגנה האדם מעלה או ישבח פחיתות בין שהיתה מידותית או שכלית.
החלק הרביעי והוא הדיבור האהוב הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם… ויש אשר יקרא זה החלק- לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – "דרך ארץ".
החלק החמישי והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו ואין אהבה בו ולא מיאוס".
מסכם הרמב"ם דבריו - "ובזה החלק - הדיבור המותר - ישובח לאדם מיעוט הדיבור… אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית".
א"כ משימה גדולה לפנינו - המביאה לידי ביטוי את כל עצמיותינו ואם לא ח"ו אז - "יחל דברו" - חיללנו וגרמנו לחלל בכל תפקידנו ומהותינו, וכמו שכבר הגדיר זאת הרב קוק (עין אי"ה, שבת א', עמ' 198) - "כח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי". בעז"ה נעשה ונצליח!!