מקור קניין אגב
המשנה בקידושין כו.מבארת כי ניתן לקנות נכסים אגב קניית נכסים אחרים:
"נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה. שאין להם אחריות במשיכה. נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה".
המשנה דנה בדרכי הקניין של קרקעות (=נכסים שיש להם אחריות), ושל מטלטלין (=נכסים שאין להם אחריות). משמעותו של קניין אגב היא, שאע"פ שבדרך כלל מטלטלין לא יכולים להיקנות ע"י כסף או שטר, אם הקונה מבצע קניין על קרקע באחת מדרכים אלו, ניתן לצרף את המטלטלין לעסקה כך שייקנו גם הם, אע"פ שעליהם לא נעשה שום מעשה קניין נוסף.
הגמרא מביאה את המקור בתורה לקניין זה: “ויתן להם אביהם מתנות... עם ערי מצורות ביהודה". מן הפסוק משמע שניתן לצרף נתינת מתנות- כלומר, מטלטלין - לנתינת ערים - כלומר, קרקעות[1].
צבורים ושאינם צבורים
בהמשך מבררת הגמרא שתי נקודות משמעותיות לגבי קניין אגב. האחת, האם הנכסים הנקנים אגב הקרקע צריכים להיות מונחים בתוכה; והשנייה, האם צריך לומר בקול שקניין המטלטלין נעשה על ידי אגב.
הראשונים נחלקו האם למסקנה ישנו קשר בין השאלות. לדעת הרמב"ם (הל' מכירה פ"ג, הלכות ח-ט), מסקנת הגמרא היא שישנו קשר:
"המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיוון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה, נקנו המטלטלין עמהן... במה דברים אמורים, כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע. אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע".
הראב"ד על אתר חולק:
"אמר אברהם: זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור... אלא לעולם [אמירת] אגב וקני בעינן [=צריך] אפילו בצבורין בה".
ננסה להבין את יסוד המחלוקת, וזאת על ידי בחינה של מהות קניין אגב.
אופי קניין אגב
ניתן להסביר כיצד פועל קניין אגב בשני אופנים:
א. נעשה מעשה קניין אחד על הקרקעות, אך המטלטלין נחשבים כחלק מן הקרקע ובטלים לה, ועל כן הקניין מועיל גם להם.
ב. מעשה הקניין שנעשה על הקרקע מתייחס גם למטלטלין ומועיל להם, אף שאין יחס בין הקרקע למטלטלין.
לכאורה, ניתן לתלות את שאלת הצורך בצבורין, בשאלה באיזה אופן מועיל קניין אגב. אם נאמר כי המטלטלין מצטרפין לקרקע כיחידה אחת עליה חל הקניין [אופן א], סביר להניח כי המטלטלין צריכים להיות צבורים בקרקע. גם את הצורך באמירה מפורשת ניתן לתלות בשאלה זו - אם אנו רוצים להרחיב את הקניין כלפי יחידות נוספות, שאינן חלק מהקרקע המקורית [אופן ב], הרי שנצטרך אמירה על מנת להוציא כוונה זו מגדר דברים שבלב.
מסתבר אם כן שבכך בדיוק נחלקו הרמב"ם והראב"ד: הראב"ד הבין ממסקנת הגמרא שלא צריך צבורין, שאופן ב' הוא הנכון, וקניין אגב מועיל על ידי ייחוס מעשה הקניין כלפי המטלטלין בנוסף לקרקע, על כן הוא מצריך תמיד אמירה מפורשת שתסב את הקניין גם כלפי המטלטלין. הרמב"ם, לעומת זאת, הבין כי למסקנת הגמ'רא שני הערוצים קיימים, ואם המטלטלין צבורים, ניתן לקנות גם ללא אמירה, על ידי הצטרפות המטלטלין לקרקע כיחידה אחת, אך אם המטלטלין אינם צבורים, צריך ליחס כלפיהם את מעשה הקניין בנפרד ואזי יש צורך באמירה.
להלן נביא מספר דוגמאות נוספות בהן ניתן לראות את קיומם של שני הערוצים.
קניין הפקר ע"י אגב
קצות החשן (סי' ער"ה סק"א) מסתפק האם ניתן לקנות מטלטלי הפקר על ידי קניין קרקע מופקרת באמצעות אגב. הוא מוכיח מסוגיא בב"ק קיז. שהדבר אפשרי, אך במקרה כזה המטלטלין חייבים להיות צבורים בקרקע. נראה שהנימוק לכך הוא על פי מה שכתבנו לעיל: בקניין מהפקר אין דעת אחרת מקנה [=דעת המוכר או הנותן], ועל כן אין מי שיאמר שקניין הקרקע יתפשט גם כלפי המטלטלין[2]. ניתן לפעול, אם כן, רק באופן בו המטלטלין מתאחדים עם הקרקע מפאת עצם המצאותם עליה.
אגב בנתינת גט
במספר מקומות נחלקו הראשונים האם ניתן לתת גט על ידי קניין אגב. אנו נתייחס כאן למקרה המובא בגיטין עז:. הגמ' שם מביאה מקרה של אדם שנטה למות בשבת, והיה מעוניין לגרש את אשתו לפני מותו, על מנת שלא תזדקק לייבום. אלא שכאן עלתה בעיה - לא ניתן היה לטלטל את הגט ולתת לה, מחמת איסור טלטול בשבת. הפתרון שהוצע לו על ידי רבא היה שהאשה תקנה ממנו את המקום בו נמצא הגט, ועל ידי כך תזכה גם בגט. הראשונים נחלקו כיצד בדיוק תזכה האישה בגט: רש"י הסביר כי מדובר כאן בקניין אגב. על כך הקשו הראשונים שתי קושיות: האחת, שקניין אגב לא אמור להועיל בגט, שכן בגט יש דרישה לנתינה ממש ולא רק להקנאה, וקניין אגב לא יכול להחשב לנתינה, שהרי אין פה מעשה של העברה לרשותה; הקושיה השנייה על רש"י הייתה שרבא אמר לאישה לקנות דווקא את חלק הקרקע עליו מונח הגט, ואנו הרי פוסקים כי בקניין אגב אין צורך בצבורין.
מסתבר ששתי הקושיות מתורצות בתירוץ אחד. רש"י, כרמב"ם, הבין כי יש הבדל בין קניין אגב בצבורין לקניין אגב בשאינם צבורין. דברי הראשונים נכונים לגבי קניין אגב בשאינם צבורים, אז מוקנה הגט לאישה באופן נפרד מן הקרקע, ועל כן אין כאן נתינה. אבל רבא דרש דווקא צבורים, שכן אז הגט הופך ליחידה אחת עם הקרקע, ואז קניין האגב בעצמו מהווה מעין מעשה נתינה לרשותה, שכן הוא גופו מאחד את הגט עם הקרקע שהופכת כעת להיות רשותה של האישה.
[1] אמנם התוס' בב"ק יב. (ד"ה אנא) כותב שקניין אגב הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
[2] אמנם, יש לשאול מדוע לא יאמר זאת הקונה. מסתבר לתרץ כי הפסוק אותו הבאנו מקודם מדבר על הנותן: "ויתן להם אביהם מתנות וגו' ", ואם כן ייתכן שהתורה נתנה את הכח לייחס את מעשה הקניין ליחידה נוספת דווקא למוכר. בטעם הדבר ייתכן שדווקא המוכר יכול לצרף את חפצו לעיסקא אע"פ שלא נעשה כלפיו שום מעשה במציאות, שכן החפץ שלו כרגע ויש לו זכויות כלפיו. הקונה מן ההפקר לעומת זאת לא יכול לעשות דבר לגבי המטלטלין, שכן אין לו שום זכות בהם ולא עשה בהם שום מעשה.