הקדמה
ברכה שאינה צריכה היא ברכה שאדם מברך למרות שאין לו חובה לברך אותה, למשל אדם שיצא כבר ידי חובת הברכה אך הוא מברך שוב.
ברור שאסור לעשות כך, ובמאמר זה נדון בשאלת תוקף האיסור ובשאלת אופי האיסור.
נוסיף רק כי המאמר מבוסס על שיעור שהעביר הרב שלמה לוי שליט"א בישיבת 'הר עציון', וניתן לקרוא עוד בנושא בכתובת www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?id=5556&cat=420.
דרבנן שהוא דאורייתא
ראשית נדון בתוקף האיסור - האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, ונתחיל בשיטת הרמב"ם.
ב'יד החזקה' (הלכות ברכות א,א) הדברים אמנם אינם מפורשים, אך נראה שזהו איסור דאורייתא. בתשובת הרמב"ם במקום אחד (קכ"ד) נכתב מפורשות שמדובר באיסור דאורייתא - איסור נשיאת שם שמיים לשווא. לעומת זאת, במקום אחר בשו"ת (של"ג) הרמב"ם כותב שמדובר באיסור דרבנן, והם אלו שקבעו כי מי שמברך ברכה שאינה צריכה עובר על "לא תשא".
החיד"א (ברכי יוסף או"ח סימן מ"ו) דן בכך, ומסביר ש'לא תשא' היא מצווה כללית ולא מפורשת, כלומר לא נקבע בתורה בדיוק מהי נשיאת שם שמיים לשווא ומהי נשיאת שם שמיים לצורך. קביעה זו נעשתה על ידי חכמים, וניתנה בידם הסמכות להחליט מתי לברך ומתי לא לברך. ממילא, כאשר הם החליטו שלא לברך ואדם בכל זאת ברך - הוא עבר על האיסור מדאורייתא. כך, מצד אחד מדובר בהחלטה של חכמים, אך מצד שני מדובר באיסור דאורייתא. לעומת זאת, הגר"א והחזון איש סבורים כי לדעת הרמב"ם מדובר באיסור דרבנן בלבד.
שיטת התוס'
עכשיו נעבור לדעת בעלי התוס'. בר"ה (דף לג. ד"ה "הא") כתבו התוס' שזהו איסור דרבנן בלבד.
נקודה זו עולה בתוס' על רקע דעת ר"ת שנשים יכולות לברך על מצוות תעשה שהזמן גרמן אע"פ שהן פטורות ממנה, כיון שהאיסור של 'לא תשא' הוא דרבנן גרידא. התוס' מביאים ראיה לשיטתם מן הגמרא בברכות כט., האומרת שמי שנסתפק אם אמר אמת ויציב - חוזר וקורא, אע"פ שזו ספק ברכה שאינה צריכה. התוס' מניחים שאם איסור ברכה שאינה צריכה היה איסור דאורייתא, ברור שלא היינו מתירים לברך ספק ברכה שאינה צריכה, ואם הדבר כן הותר - סימן שמדובר באיסור דרבנן.
את ראיית התוס' ניתן לדחות על פי דברי ר' יונה (ברכת יב: מדפי הרי"ף). הוא מסביר שכיוון שהאדם ממילא חייב לחזור ולומר את ענייני יציאת מצרים שבברכה, כיון שחובת הזכרת יציאת מצרים היא מדאורייתא, אז מגלגלים עליו את אמירת כל הנוסח (בדומה לדעות שכשאדם חוזר מברך ברכת המזון הוא אומר גם את ברכת הטוב והמיטיב, כיון שהוא כבר חוזר על כל הברכה, אע"פ שברכה זו אינה מדאורייתא). הסבר שני של ר' יונה הוא שהגמ' התכוונה רק לכך שהאדם אומר שוב את יציאת מצרים, אך אין הוא מברך שוב את הברכה.
ספק שהוא ודאי
בשו"ת ר"ע אייגר (סימן כ"ה) יש דחייה אחרת לראיית תוס'. כאמור, הזכרת יציאת מצרים שבברכת אמת ויציב היא מדאורייתא, ובספק דאורייתא יש להחמיר. לאחר שאנו מכריעים שספק דאורייתא לחומרא, ממילא האדם מחוייב לחזור על כל הברכה בתורת ודאי, וכיון שחוזר בתורת ודאי - אין כאן כבר ברכה לבטלה. התוס' הבינו, כנראה, בניגוד לדעת ר"ע אייגר, שכאשר אדם מחוייב לקיים מצווה מדין "ספק דאורייתא לחומרא", מדובר בקיום בתורת ספק בלבד.
נפקא מינא לשאלה האם קיום בגלל ספק נחשב לקיום בתורת ספק או ודאי יכולה להיות לשאלה האם מי שמברך ברכה בגלל ספק יכול להוציא מי שודאי לא בירך. אם מדובר בקיום בתורת ודאי - הוא יוכל לעשות כן, שהרי שניהם חייבים באותה רמת חיוב. אם מדובר בקיום מתורת ספק - הוא לא יוכל לעשות כך, כיון שרמת החיוב של האדם המסופק נחותה.
חפצא או גברא?
השאלה השנייה שנדון בה היא שאלת אופי האיסור: האם מוקד האיסור הוא באדם המברך, הלוקה בחוסר יראה וזלזול כלפי המקום ושם שמיים (איסור גברא - איסור הממוקד באדם), או שמא העבירה יוצרת חילול ופגיעה בשם ה' (איסור חפצא - המוקד איננו באדם, אלא במושא העבירה).
ניתן להציע שתי נפקא מינות לשאלה הזו:
א'. הגר"ע יוסף ביביע אומר דן באישה שלאחר שילדה בן בכור והגיעה שעת פדיון הבן, הסתפקה האם הא צריכה להודיע לבעלה שבעצם זהו אינו בנה הבכור. זאת, כמובן, על מנת שלא "יפדו" את הבן ויברכו את ברכות הפדיון לבטלה. ניתן לומר שאם הבעיה היא בגברא, המזלזל בכבוד שמיים, אז כאשר המברך כלל אינו מודע לכך שברכתו אינה צריכה, ומשוכנע שהוא מברך ברכה נצרכת וחשובה - אין כלל איסור, ואין צורך להודיע לו על כך. לעומת זאת, אם האיסור הוא בחילול שם שמיים בפני עצמו, יש בעיה גם כאשר המברך אינו מודע לכך, ולכן יש לומר לו שלא לברך.
ב. מקרה דומה הוא מקרה בו אדם מינה שליח לבצע עבורו מצווה הדורשת ברכה (הפרשת תרומות ומעשרות, למשל), ואחרי כן המשלח ביטל את השליחות. אם נאמר שכל הבעיה היא רק מצד המברך, ניתן לומר שאין צורך להודיע לשליח על ביטול השליחות ואין שום בעיה אם הוא יברך לשווא. אם נאמר שיש בעיה בחילול שם ה', לעומת זאת, יש להודיע זאת לשליח ולמנוע את חילול שם ה'.