מקור חובת ברכה ראשונה
הלכה ידועה היא שיש לברך ברכה ראשונה על כל דבר מאכל שאדם מכניס לפיו. הגמרא בתחילת פרק שישי בברכות (לה.) דנה במקור לדין זה.
בראשית הסוגיה מציעה הגמרא ללמוד את חובת ברכות הנהנין מפסוק האמור בתורה לגבי דין נטע רבעי:
"קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך".
אולם, לאחר דיון ארוך מסיקה הגמרא כי אין אפשרות ללמוד מפסוק זה על החובה לברך ברכת הנהנין בכל מאכל, ולפיכך מגיעה הגמרא למסקנה אחרת:
"אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה".
דאורייתא או דרבנן?
האם יש הבדל מהותי בין המקור שמציעה הגמרא בראשית הסוגיה - הפסוק, לבין המקור הסופי - הסברא?
הבדל משמעותי ראשון הוא, שבפשטות נראה כי בתחילה הבינה הגמרא כי חובת ברכת הנהנין היא מן התורה, ולכן היא חיפשה מקור מפסוק מפורש. לעומת זאת, בסוף הסוגיה נראה כי מדובר בחובה דרבנן בלבד, שכן אין לכך מקור מפורש במקרא. ואכן, הרמב"ם פסק (הלכות ברכות פ"א ה"ב) כי "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו", כלומר מדובר בחובה דרבנן בלבד.
כאן המקום לציין כי אחד מגדולי האחרונים - הפני יהושע (לה. ד"ה אלא) - התקשה בכך. מצינו בכמה מקומות בתלמוד, כגון בנוגע לכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה", שנאמר "למה לי קרא, סברא הוא", ומכך משמע שסברא מקבילה ברמתה לדין תורה. לפי זה, יש לומר שחובת ברכת הנהנין היא מדאורייתא, ואם כן, שואל הפני יהושע, מדוע כל הראשונים פסקו כי חובת ברכת הנהנין היא דרבנן בלבד?
על שאלה זו ענה בעל הנודע ביהודה (צל"ח בדף לה.) בכך שסברא איננה יכולה לחדש דין דאורייתא, שהרי אילולא כן לא היה צורך לכתוב בתורה את כל המצוות שניתן להבינן מסברה, כגון לא תגנוב וכיבוד הורים. כוחה של סברא יפה רק לחידוש חוק משפטי או כלל, כגון "המוציא מחבירו עליו הראיה" - אין כאן חובה או מצווה, אלא רק כלל בדיני חושן משפט. כאשר לא מדובר בדיני חושן משפט אלא בשאר תחומי התורה, כבר לא מדובר על כללים בלבד אלא על מצוות, ולשם חידושן של אלו דרוש מקור מפורש, ואין די בסברה.
חובת שבח או 'מתיר'?
אם כן, ראינו כי ישנו הבדל מבחינת רמת החיוב בין המקור של "קדש הלולים לה'" לבין הסברא: הסברא היא דרבנן והפסוק הוא דאורייתא. ייתכן כי ישנו הבדל גם מבחינת אופי הברכה בין שני המקורות, ולשם כך ננסה להבין את אופי הברכה. נראה שניתן להבין את חובת ברכת הנהנין בשתי צורות:
א. החובה היא לשבח את הקב"ה כאשר אנו נהנים מן הטובה שהוא עושה לנו.
ב. באופן בסיסי כל האוכל בעולם אסור לאדם בהנאה, כיוון שכל העולם שייך לקב"ה. באמצעות הברכה האדם מתיר את האיסור, ורק לאחר מכן מותר לו לאכול. כלומר, הברכה היא סוג של 'מתיר'.
נבהיר את דברינו: לפי ההבנה הראשונה מאכל ללא ברכה אינו אסור באכילה - מי שאכל ולא ברך, לא אכל דבר אסור, אלא רק ביטל את חובת הברכה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה מדובר באיסור גמור, והברכה היא רק האמצעי להתיר את האיסור הרובץ על המאכל.
ייתכן כי שני המקורות שהובאו בסוגיה מייצגים את שתי ההבנות שהעלינו לעיל. המקור של "קדש הלולים לה'" מתאים להבנה הראשונה - מדובר בחובה להלל את הקב"ה על האוכל, ואין כאן איסור הרובץ על המאכל. מאידך, הסברא היא ש"אסור לאדם להנות מן העולם הזה ללא ברכה" - מדובר באיסור הרובץ על העולם, והברכה מתירה את האיסור. הבנה זו מקבלת חיזוק גם מהמשך הסוגיה, שם שנינו כי מי שנהנה ולא מברך כאילו מעל וכאילו גזל - כגוזל מקב"ה את האוכל השייך לו.
אולם, מדברי רש"י נראה כי הוא מבין שגם למסקנת הסוגיה הברכה אינה 'מתיר' אלא חובת הודיה על האוכל, שכן הוא כתב "אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם". כלומר, לא מדובר באיסור שיש באוכל, אלא חובה לשבח ולהודות לקב"ה על שברא את המאכל.
מי שאכל ולא ברך
מהן ההשלכות להבנות השונות בדין ברכת הנהנין? ייתכנו כמה נפקא מינות. הראשונה היא לגבי אדם שאכל ולא ברך - האם הוא יברך ברכה ראשונה לאחר האכילה? אם נבין כי מטרת הברכה היא להתיר את האיסור מן המאכל, הרי שלא שייך לעשות זאת לאחר שכבר עבר על האיסור. לעומת זאת, אם נבין כי מדובר בחובת שבח על האוכל, ייתכן כי ניתן לברך גם לאחר האכילה, כל זמן שנמצאים במסגרת של אכילה.
הדיון בשאלת ברכה לאחר האכילה כהשלמה לברכה הראשונה נמצא בסוגיה בברכות דף נא.. בדברי הראשונים שם עולות שתי הדעות שהצענו, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.
מי שאנוס ואינו יכול לברך
ניתן להעלות נפקא מינה נוספת לאור דברי ר"י (הובאו במרדכי במנחות סי' תתקמד). ר"י מחדש כי אדם יכול ללבוש בגד ד' כנפות ללא ציציות בשבת. זאת, כיוון שאין איסור בתורה ללבוש ד' כנפות ללא ציצית, אלא ישנה חובה להטיל ציציות בבגד של ד' כנפות, ובשבת, שיש איסור קשירה, האדם אנוס שלא לקשור. נשליך כעת את דבריו לעניין ברכות הנהנין: מה יעשה אדם הנמצא במקום בו הוא ההלכה אוסרת עליו לברך, כגון בבית המרחץ, והוא חפץ לשתות או לאכול?
אם נבין כי הברכה היא רק חובה, והאוכל איננו אסור בלעדיה, אדם זה יוכל לאכול ללא ברכה, שכן הוא אנוס ופטור מחובת הברכה. לעומת זאת, אם אוכל ללא ברכה אסור, הרי שכל זמן שהאדם לא בירך - מאיזו סיבה שלא תהיה, ואפילו אונס - הוא איננו רשאי לאכול.