שלא היו מברכין בתורה תחלה

"רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות." (פרקי אבות ד,ו)

הרמב"ם פירש שבשלושה דרכים צריך אדם לכבד את התורה:

האחד - עשיית מצוות התורה בדרך כבוד, היינו בזריזות. המזדרז בעשיית המצווה מראה כי היא יקרה בעיניו.

השני - כיבוד החכמים נושאי התורה, מוריה ולומדיה.

והשלישי - נתינת יחס של כבוד לספרי התורה ולספרים שנתחברו בפירושה וביאורה של התורה שבכתב ושבעל-פה.

וכך הוא כותב: "כבוד תורה הוא שיכבד ציווייה בגילוי זריזות בעשייתם, ויכבד החכמים נושאיה, והספרים אשר חוברו בה. וכן חלול תורה הוא בשלושת הדברים" (וכעין זה ברבנו עובדיה מברטנורא, ועוד).

נשים לב כי לימוד התורה אינו נחשב בעיני הרמב"ם כאחת הדרכים לכבד את התורה. חסרונו של לימוד התורה בין הדרכים בהם יכול אדם להפגין יחס של כבוד לתורה, מתמיה. האם העיסוק והלימוד של התורה אינו מלמד על יחסו המכובד של הלומד אל התורה?

חסרונו של לימוד התורה בין הדרכים שמכבדים בהם את התורה מרמז כי ישנו לימוד תורה שאינו מכבד את התורה. ואף על פי שהרוב הגדול של לומדי התורה מכבדים את התורה הן בהתנהגותם והן בדרך לימודם, עלינו לדעת שיש ולימוד התורה מחסיר מכבוד התורה. כיצד?

כבוד תורה מותנה בשני דברים: האחד, בהכרה בערכה של התורה ובמה שהיא מוסיפה לחיינו. כבוד הוא תוצר של הערכה. אף אדם אינו מכבד תופעה או אדם שאין הוא מעריך. כבוד התורה תלוי בהבנה כי התורה תורמת לבניין חיינו הפרטיים והציבוריים וכי היא זו הקושרת אותנו אל נותן התורה, אדון כל העולמים.

והשני, הענווה כלפי התורה ונושאיה. הבנת המרחק שבין התורה, סברותיה וטעמיה לבין מחשבותינו, והפנמת המרחק שבין מחשבותיהם ודבריהם של נושאיה, בעיקר הגדולים שבהם, לבינינו. בשני יסודות אלו עלול לימוד התורה ללקות.

כבר האריך המהר"ל בהקדמתו לספרו תפארת ישראל (העוסק כולו בהסברת ערכה של תורה) בתיאור תלמידי חכמים העוסקים בתורה, לא מפני שהם מכירים את ערכה האמיתי, אלא מפני שהחכמה והיופי שבה מושכים את לבם. הסוגיה התלמודית מרתקת את הלומד בהגיונה הצרוף, בסברות המבריקות ובחילוקים הדקים, באתגר האינטלקטואלי ובסערת המוחות שהיא מזמנת ללומד, עד שהנאה מן התחכום שבסוגיה מסתיר מעיניו את נותן התורה ואת מה שהתורה תורמת לחיינו. העיסוק בתורה הופך למשחקי היגיון שמקומם בבית המדרש או על שולחן המנתחים של החוקר, ואין להם קשר, לא עם החיים שבחוץ ולא עם האל שנתן את התורה לעמו באהבה. המהר"ל, רבינא ורב יהודה בשם רב (בבלי, נדרים פא ע"א) כיוונו את דבריהם כלפי אותם תלמידי חכמים שהיו עסוקים בתורה, אך לא בירכו בתורה תחילה, וכפי שפרש הר"ן שם בשם רבנו יונה: "שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה". הזלזול בברכה מעיד על חיסרון ההכרה בערכה של תורה ובחשיבותה.

גם הענווה, פעמים שהיא חסרה אצל לומדי התורה. יש שדווקא מפני שלמד תורה הרבה דעתו גסה עליו, והוא מבטל דברי חבריו או רבותיו ומי שגדול ממנו. כבר רבא עמד על תופעה זו והיה מורגל בפיו להזהיר מפניה: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים; שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (בבלי, ברכות יז ע"א; ושם בביאור מרן הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות, כרך א, פרק שני אות סג, עמ 85).

על הקשר שבין שתי נקודות אלו ניתן ללמוד מדבריו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, קודם שהיה מקשה על דבריו של רבי יוסי, שבדבריו אנו עסוקים, כפי שמסופר בירושלמי (גיטין פרק ו הל ז): "רבי כד הוה בעי מקשייה על דרבי יוסי אמר אנן עליבייא מקשייא על דרבי יוסי [= רבי, כשהיה רוצה להקשות על רבי יוסי היה אומר: אנו העלובים מקשים על רבי יוסי], שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורנו לדורו של רבי יוסי. אמר רבי ישמעאל בי רבי יוסי: כשם שבין זהב לעפר כך בין דורנו לדורו של אבא". מתוך הכרת ערכו של רבי יוסי ושל תורתו מתמלא רבי ענווה כלפיו.

רבי יוסי במשנתנו מעמידנו על הצורך להוסיף על לימוד התורה את כבודה והערכתה.

הרב אוריאל טויטו, מרצה בהתמחות לתנ"ך ובלימודי היהדות במכללת אורות ישראל