דרך אישית בעבודת ה'

שכתוב מקוצר של שיחה

האם בתורה יש מקום לפרט, לביטויו האישי, למאוויו

הפנימיים? האם התורה מסייעת לכל אדם להוציא מן הכח אל הפועל את עולמו הפנימי? האם

התורה מחוברת אל ה"אני" של האדם?

בשאלות אלו ניתן לדון בכמה רמות, אנו לא נעסוק ברמה

המופשטת, אלא בהיבטים הפשוטים.

הנחת היסוד המפרסמת והמקובלת היא שהתורה מוציאה מן

הכח אל הפועל את הטמון באדם. הגמ' במסכת מכות אומרת שיש שס"ה מצוות לא תעשה, כנגד

שס"ה ימות החמה, ורמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח אבריו של אדם. כנגד כל אבר שבאדם - יש

מצווה. כלומר המצוות לא באו לבחון את ציתנות האדם ותו לא, אלא המצוות , מטרתן היא,

לבטא את הכוחות הטמונים באדם.

יש לשים לב, שאין בתשובה זו מענה על שאלתינו, משום

שבמאמר זה יש התיחסות למכנה המשותף בכל אדם - בכל אדם יש רמ"ח אברים וכו'. רצוננו

לברר האם יש ביטוי גם ל"אני" הפרטי והמיוחד של כל אדם, ולא רק לזהה בכל בני האדם.

יש שרצו לומר שאין זה ענין התורה, ואין משמעות

להרגשות ול"אני" של האדם הפרטי. יש אף שהסתמכו על הרמב"ם במורה ח"ג פל"ד: "ממה שאתה

צריך לדעת עוד, כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא

כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם

הרוב, ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה

הגזירה וההנהגה התורתית, כי התורה היא דבר אלוקי, ויש לך ללמוד מן הדברים הטבעיים

אשר אותם התועליות הכלליות המצויות בהן, יש בכללן ומתחייב מהן נזקים אישיים... ועל

פי הבחנה זו, כך אל תתפלא שאין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד, אלא מתחייב

בהחלט שימצאו אנשים שאין אותו הניהול התורתי מביא להם שלמות... אלא ראוי שתהא

ההנהגה התורתית מוחלטת כללית לכל, ואע"פ שיהא זה חיובי ביחס לאנשים, וביחס לאחרים

אינו חיובי, כי אילו היו לפי היחידים יהיה הפסד לכל, ונתת דבריך לשיעורין". רבים

מחכמי ישראל חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו .

הנצי"ב בסוף פרשת שלח, מתייחס לפסוק מקהלת "והלך

בדרכי לבך..." אשר לפי חז"ל, מדבר על התורה. ומסביר הנצי"ב: "והלך בדרכי לבך - לפי

שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שוין, זה עוסק בתורה ועמלה כל היום, וזה

פורש עצמו לעבודה, וזה לגמילות חסדים, והכל לשם שמיים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך

לימוד שווה, וגם במעשה המצוות... ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך

לימודו, או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת: 'והלך בדרכי לבך' - מה שלבו נמשך

אחריו, ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו."(שם) הנצי"ב כותב, שלרבים מחכמי

ישראל היתה המצווה שלו, שהיתה חביבה עליו במיוחד, ולה

התמסר. איך ידעו באיזו מצווה לבחור? מסביר הנצי"ב "הלך בדרכי לבך" - כלומר, מה שהלב

שלך אומר לך! עליך להיות קשוב לתחום בו אתה מוצא את עצמך!

הירושלמי אומר ש"מי שיחד לו מצווה ולא עבר עליה

מעולם" - על זה נוחל עולם הבא. וזה משום שמרגיש הזדהות פנימית וקרבה נפשית אל אותה

המצווה.

יש שהסבירו כך את המשנה באבות (פ"א): "אם אין אני

לי מי לי" - אם אני לא נותן מקום לביטוי ה"אני" שלי, אז מי לי?! וכך כותב הרב

חרל"פ: "לא נקל להכיר את ה'אני' האמיתי, לא להחליפו במה שהוא זר אליו. הרבה הרבה

צריך האדם לעמול כדי להפגש עם ה'אני' האמיתי שלו, ו"אם אין אני לי" - אם איני מתקרב

אל ה'אני' הזה, "מי לי?", מה יועילו לי כל ההתעוררויות הזרות שמעוררות בי".

הגר"א בפירושו למשלי על הפסוק "הולך בישרו ירא ה'"

(פרק י"ד) כותב: "כי כל אדם צריך ללכת בדרך הצריך לו, כי אין מידות בני אדם שוות זו

לזו... ולכן 'הולך בישרו' בדרך היושר שלו, אף על פי שבעיני הבריות הוא רע, כי אינן

יודעות מה שהוא צריך, ואף על פי כן הוא 'הולך בישרו' הוא 'ירא ה' '...".

הרב באורות התורה פ"ט סעיף ו' כותב: "ישנם שיצאו

לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת". על כל

אחד לבחור בדרך המתאימה לו, ולא חלילה, לנהוג כמידת סדום שהיו מקצרים את הארוך

ומאריכים את הקצר על מנת שכולם יהיו זהים, באותו שטאנץ ובאותה נורמה.

אך בגישה זו, טמונות גם סכנות. עלולים להגיע למצב

בו קיים רצון לתת ביטוי מקסימלי לעצמיות, דבר העלול לגרום לתופעות של עודף ביטוי

עצמי.

הנצי"ב מביא מדרש האומר: ר' ישמעאל אומר למה נאמר:

'ולא תתורו אחרי לבבכם'? לפי שהכתוב אומר: 'שמח בחור בילדותך והלך בדרך לבך'. בדרך

הישר, או בדרך שתרצה? תלמוד לומר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם'. שואל הנצי"ב: וכי יש

הווא אמינא שאדם ילך בדרך שירצה?! הרי ברור שעליו ללכת בדרך הישר! אלא, לעיתים אדם

סובר שאם יש לו כונות טובות, ורצון לדבוק בקב"ה - אזי ניתן "לעגל פינות", ולעשות

דברים למרות שמתנגשים הם עם התורה. ולכן אע"פ שנאמר: "הלך בדרכי לבך", נאמר: "ולא

תתורו אחרי לבבכם", הדברים צריכים להעשות בתוך המסגרת של התורה, ויש בה מספיק רוחב

לספק התבטאות אישית.

נקודה נוספת עליה יש לתת את הדעת היא שלעיתים מרוב

שאדם עסוק במימוש העצמיות שלו, הוא אינו מתבטל כלפי רבונו של עולם. צריך להיות

שילוב בין המימוש העצמי לבין הביטול כלפי ה', וזה מסובך, משום שהביטול לפני ה' הינו

ביטול ה'יש', כביכול האדם מוחק את עצמו לגמרי בפני ה', ולכן אמרו גדולי ישראל שיש

לעמול ולנסות לשלב ביניהם.

השפת אמת מצא נקודה זו בפרשת המרגלים, בהבדל שבין

תאור הסיפור בספר במדבר, לזה שבספר דברים. בספר במדבר מתוארת שליחת המרגלים כצו ה':

"וידבר ה' אל משה לאמור שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני

ישראל..." (במדבר יג, א), ואילו בספר דברים מתואר העניין כיוזמה של עם ישראל:

"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר

את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן" (דברים א, כב). מסביר השפת אמת:

העובדה שהעם רצו

לבדוק את הארץ - היא טובה, אך יש גם עניין בהתבטלות

לפני ה', ולכן מצווה: "שלח לך!", המרגלים התעלמו מכך שזה ציווי ה', והלכו אחרי

נטיות לבם, דבר שגרר בעקבותיו את חטא המרגלים. השפת אמת מדגיש נקודה נוספת: אסור לה

להרגשת המימוש העצמי שתפורר את תחושת ההשתיכות לכלל ישראל. האדם לא פועל כיחיד

בלבד, אלא בתוך כלל ישראל. אמנם: "אם אין אני לי, מי לי", אך יש לזכור את ההמשך:

"וכשאני לעצמי, מה אני?!". קורח היה אדם גדול בעל מחשבות

מענינות ואפילו עמוקות, אבל "ויקח קורח" - לקח את עצמו וניתק את דרכו האישית מהקשר

עם כלל ישראל, ולכן הכל פסול! קורח חשב לעצמו שימצא את הכל בעושר האישי הפנימי שלו,

אולם אין הקב"ה פונה ליחיד, אלא לאומה, לעבודת הכלל, הבאה לידי ביטוי בכהן אחד

ובמזבח אחד.

נקודה רביעית: כאשר אדם מנסה לתת ביטוי לעצמיות

שלו, יש לזה תנאי, שהדבר לא יגרום למחלוקת. מחלוקת שהיא לשם שמיים - סופה להתקיים,

אך מחלוקת שאינה לשם שמיים, כמו מחלוקת קורח וכל עדתו - אין סופה להתקיים, משום

שהאנושות מורכבת ממליוני פרטים שאין קשר בין אחד לשני, כל אחד עם עולמו הפנימי,

וממילא אין שום צורך להתאחד! אולם, אם יש מטרה משותפת - לשם שמיים, יש לשם מה

להתאחד. ולכן אין פסול במחלוקת כל עוד היא לשם שמיים, ולכן אינה מונעת אחדות, אלא

מרבה שלום בעולם.