פורים הוא חג של שמחה. מסיבות, שירים, ריקודים, משלוחי מנות צבעוניים, תחפושות מצחיקות והכתרות בישיבות ובאולפנות, אך השנה הכל מרגיש שונה וזר. המלחמה שפרצה הביאה איתה אובדן ושכול, עשרות חטופים עדיין מוחזקים באכזריות והחשק לחגוג הלך ואבד. אז איך מצליחים לקיים את מצוות החג ולשמוח כשהלב עדיין מדמם? השאלה הזאת הביאה אותי לרבנית אביבית גרנות, מי שמכירה את אותו הכאב מקרוב.
בל' בתשרי, שבוע אחרי פרוץ המלחמה, סרן אמתי צבי גרנות ז"ל נהרג מטיל נ"ט ששיגר חיזבאללה לעבר מוצב נורית בגליל המערבי. אני תופסת את אימו לשיחה רגעים לפני שהיא יוצאת לשבעה של משפחת פרץ, שבנם דניאל ז"ל היה חבר טוב של אמתי. הרבנית פותחת את השיחה שלנו עם סיפור עליו גדלה בילדות: אביה, דוד בן יוסף, סיפר על פצעים שהופיעו פעם על ידיו. כשקיבל מהרופא מרשם למשחה, החליט שעליו להפוך את האותיות ולהתייחס דווקא לשמחה בחייו. בתוך חודשיים נעלמו כל הפצעים, והאב לימד את ילדיו שהשמחה היא שריפאה אותו.
"יש הרבה כוח בשמחה אותנטית, אבל לפעמים אנחנו זקוקים למשחה חיצונית"
"אני עסוקה בזה הרבה בתקופה האחרונה", מודה הרבנית, "אני חושבת שבימים האלה אנחנו זקוקים למשחה. יש הרבה כוח בשמחה שהיא אותנטית, שמגיעה מתוך עולם פנימי רגוע, אבל לפעמים אנחנו זקוקים למשחה חיצונית שמגיעה מבחוץ, וזה ימי הפורים. זה ימים שהם כמו משחה עבורנו, אנחנו ממש מצווים להרבות בשמחה".
אמתי ז"ל עסק גם הוא בערך השמחה. שבועיים בדיוק לפני שנפל הוא התארס לבחירת ליבו ותכנן להתחתן מיד כשישתחרר. "הוא היה ילד של המון חלומות", מספרת אימו, "המלחמה קטעה את כולם". בהתרגשות עצומה היא מקריאה לי קטע שמצאו ביומן שלו, מעין צוואה שהשאיר אחריו מבלי להתכוון: "אחת המשימות החשובות היא להצליח לשמוח בתוך הצבא. לא להיות ממורמר, להילחם על זה בכל הכוח. לא רק כדי שיהיה לי נעים וטוב, אלא כי אני חושב שממש חסרים אנשים כאלה ששמחים בתפקידם. המשימה היא להיות אדם עמוק, קשוב, אכפתי, תקיף, למדן, סקרן - כל זה מתוך שמחה בתוך הצבא". הרבנית, כך היא מספרת, נאחזת במילים של בנה.
אמתי גרנות ז"ל צילום: דובר צה"ל
"אסתר שמה על עצמה מלכות ויצאה לשליחות. אנחנו היום בשליחות של שמחה"
הרבנית מצליחה ללמוד על השמחה גם מסיפור המגילה עצמו. "אני לומדת גם מאסתר", היא אומרת, "כתוב 'ותלבש אסתר מלכות'. לבוש הוא משהו חיצוני, הוא לא מגיע ממקום פנימי. אנחנו צריכים ללבוש על עצמנו - לפעמים בגדים חגיגיים, לפעמים בגדי אבל. אסתר שמה על עצמה מלכות ועם זה היא יצאה לשליחות שלה. אנחנו היום בשליחות של שמחה".
הרבנית מתארת את בנה כמי שהיה אדם אמיתי, ממש כמו השם שלו. היה חשוב לו שהדברים יגיעו מבפנים, לכן גם הוא בירר היטב את עניין השמחה. לפני פורים השתדל להתכונן כמו שצריך, וגם על כך כתב ביומן שלו: "נראה שהנקודה היא להראות שעם ישראל לא מפחד משום דבר. ובסוף, גם כשאנחנו נמצאים במקום הכי נמוך לכאורה, הקב"ה נמצא איתנו ואנחנו עדיין העם שלו. במגילה עם ישראל פחד שאולי אין צורך יותר בו, וכשניתן להם מאחשוורוש אישור להילחם הם קיבלו כוחות אדירים, אפילו שהמצב עוד לא היה טוב. הם פשוט שמחו כי הם הבינו שעם ישראל הוא העם של השם יתברך לא משנה מה יהיה המצב".
אמתי גרנות ז"ל עם האחיינים צילום: באדיבות המשפחה
"הבן שלי יצא מבית המדרש כדי להגן על עם ישראל וחלם לחזור לשם"
הרבנית שוב נאחזת בדבריו של אביה, שהיה אומר "הלב שלי שותת דם מלא שמחה". העבודה היא להצליח לשלב בין השניים, בין הכאב לצחוק. "אנחנו לא מוותרים על הבכי", מבהירה האם, "זאת תנועה טבעית של החיים ואנחנו חייבים לבטא את הרגשות ואת הכאב שלנו, אבל אנחנו גם רוקדים וגם צוחקים". היא משתפת אותי בדברים שאמרה בהספד על בנה: "אמרתי שאנחנו לא עצובים אלא כואבים. העצבות היא שורש של ייאוש, היא מכווצת אותנו ומחלישה אותנו, אבל הכאב מציל חיים. הוא מעורר אותנו לתיקון. העננים האלה של העצבות קיימים, אנחנו לא מתעלמים מהם, אבל אנחנו מבקשים מהם לפנות את הדרך ולאפשר לכוחות של שמחה להופיע".
אותו הכאב של הרבנית עלה לכותרות בשבוע האחרון, כשבעלה - הרב תמיר גרנות - הגיב על דבריו של הרב יצחק יוסף שאיים בעזיבת הארץ במידה ויגוייסו בני הישיבות החרדים. "הדברים של הרב על גיוס בני ישיבות גרמו לאשתי לבכות 24 שעות", אמר הרב גרנות בסרטון שפרסם. שבועיים חלפו, והדברים עדיין יושבים על ליבה של הרבנית. "אמירות שפוצעות את הלב שגם ככה פצוע", היא משתפת, "הבן שלי יצא מבית המדרש כדי להגן על עם ישראל וחלם לחזור לשם. אחר כך הרב סייג ואמר שהתייחס רק לאלה שלומדים תורה באמת - לא, אני מדברת דווקא על לומדי התורה, שיביאו את התורה לחזית".
"אי אפשר לבטל את הכאב, אבל אפשר להגדיל את כוחות החיים וכוחות השמחה"
לסיום, אני מבקשת מהרבנית לתת עצה לכל אלו שמרגישים שהשנה, יותר מתמיד, באמת קשה להם לחגוג. "חשוב לי להגיד שאני מבינה את כולנו", היא פותחת, ומציעה: "שימו יד על הלב, אולי אפילו עצמו עיניים, וקחו רגע אחד לנשום עמוק ולהתבונן פנימה. תחשבו מה המשחה שלכם, מה משמח אתכם. בגד, מאכל, חברים, מוזיקה, טבע, חיבוק, ריקוד. כל דבר שיכול לעשות לכם טוב. תתחברו לכוחות של השמחה, אל תוותרו עליהם. זה לא מבטל את הכאב. אי אפשר לבטל את הכאב, אבל אפשר להגדיל את כוחות החיים וכוחות השמחה - כל אחד בדרך שלו. גם אני באופן אישי לא אוותר על השמחה, גם ביום יום אנחנו לא מוותרים עליה. יש בבית שלנו צחוק וריקוד ומוזיקה ובכי - אחד לא מבטל את השני. כשאני צוחקת הכאב לא נעלם".