השכולים השקופים "אחרי שעמיחי נפל, המפקדים ראו את מצבי הנפשי וביקשו שלא אבוא למילואים"

סיפורו של עמיחי רובין ז"ל הוא אחד מסיפורי הגבורה המופלאים שנשמעו במלחמה. בשמחת תורה הצעיר בן ה-23 היה במוצב מו"פ דרום בעזה ונלחם במחבלים שפרצו ארצה. גם לאחר שנורה ברגלו המשיך להילחם בגבורה במשך שעות. מאוחר יותר פגע קליע בראשו, שחדר למוח, ועמיחי לחם במשך 20 דקות עד שהתמוטט. במשך שלושה ימים היה מחוסר הכרה עד שבית החולים קבע את מותו. משפחתו החליטה לתרום את איבריו ובמותו ניצלו חייהם של חמישה בני אדם.

ישי לוזון, בן 22, היה אחד מחבריו הקרובים של עמיחי. "בערך מאז שנולדנו", הוא מספר, "הוא למד כיתה מעליי, אבל לכל מקום שהוא הלך אני וכל החבורה הלכנו אחריו - ליסודי, לחטיבה, לישיבה בנצרת". ללוזון חשוב שישמעו על עמיחי ז"ל. מספיק לשאול אותו שאלה אחת עליו, והוא ירעיף מחמאות במשך עשרות דקות ארוכות. "עמיחי היה קודם כל החבר הכי טוב שאפשר לבקש", הוא קובע, "הכי אידיאליסט, הכי רגיש לחברים שלו, שם לב לכל אחד. חוש הומור מטורף".

"הוא אדם שנמצא איפה שצריך, חשבתי שיכול לקרות לו משהו"

אפשר לשמוע בקולו של לוזון את ההערצה הגדולה ואת הגעגוע העמוק לחבר שאיבד. הוא מספר איך כולם העריצו אותו, איזה אדם גדול ומיוחד הוא היה, ובכל רגע נזכר בסיפור נוסף. "במהלך ההכשרה שלו בצבא היה קצין שראה אותו וקרא לו לבוא איתו לסיירת, בלי גיבוש ובלי כלום. עמיחי החליט שהוא לא הולך, רצה להישאר עם החברים ולחזור אחר כך לישיבה. לקח זמן עד ששמענו את זה, הייתה לו ענווה. הוא לא היה מספר שככה עפים עליו".

עמיחי רובין ז"ל עם החברים צילום: פרטי

בבוקר שמחת תורה לוזון הוקפץ למילואים בבקעה. רק במוצאי השבת התחיל להבין מה מתחולל סביבו וידע שחברו נמצא באזור עזה. "שלחתי סלפי בקבוצה שלנו וביקשתי מעמיחי שיעדכן מה איתו. היה לי בראש שהוא אדם שנמצא איפה שצריך, זה אדם שיכול לקרות לו משהו". כשנודע לו על הפציעה של עמיחי הוא נכנס ללחץ. "ניסיתי להרגיע את עצמי 'זה עמיחי, הוא יצא מזה. זה לא בן אדם שייעלם'. במשך שלושה ימים לא הצלחתי להיות מרוכז בכלום, בין המטווחים קראתי תהילים לרפואתו, ניסיתי להפיץ כמה שיותר שאנשים יתפללו עליו וילמדו לרפואתו". גם כשהנתונים הרפואיים היו לרעתו, לוזון המשיך להאמין בנס.

"יומיים לא אכלתי, לא ישנתי, לא שתיתי"

"ביום שלישי באותו השבוע, כ"ה בתשרי, הוא החזיר את נשמתו לבורא", לוזון משחזר בקול חנוק, "ברגע שאמרו לי, פשוט התפרקתי. הלוויה התעכבה ביומיים כי היה עומס בהר הרצל. יומיים שלא אכלתי, לא ישנתי, לא שתיתי. בלוויה עצמה, חבר שהיה איתי אמר שהוא ממש החזיק אותי בכוח שלא אפול לרצפה. הכנתי דברים להגיד עליו, להספיד אותו, ולא הצלחתי. את כל מה שרציתי להגיד אמרתי במשך כל השבעה. היינו החברים כמו עוד צד בשבעה, לא חווינו אובדן כמו של המשפחה אבל חווינו אובדן עצום של בן אדם שהיה איתנו מגיל קטן".

אחרי ההלוויה ביקש לוזון לחזור למילואים, אך סורב. המפקדים שראו את מצבו הפיזי והנפשי העגום ביקשו ממנו להישאר בבית. רק אחרי זמן רב קראו לו לחזור להילחם. "תפסנו קו בבקעה, ביריחו, ולקח זמן עד שהם הסכימו לקחת אותי למשימות. התחלתי להתנדב להחליף אנשים - גם מתוך אידיאולגיה בשבילו, וגם מתוך רצון לנקום".

עמיחי רובין ז"ל צילום: באדיבות המשפחה

"בכל מקום שאני מסתובב, אף אחד לא באמת מבין אותי"

את הכאב הנורא שמלווה את לוזון כל רגע מנפילתו של עמיחי, יבין רק מי שאיבד חבר נפש אמיתי. "בכל מקום שאני מסתובב, אף אחד לא באמת מבין אותי", הוא משתף בפתיחות, "לא המשפחה שלי, לא החברים מהמסגרות האחרות. אף אחד לא יודע מה באמת עובר עליי. זה מלווה אותי ביום יום. כל לילה אני חולם עליו, אין לי כמעט לילות שאני ישן רצוף מאז. כל דבר שאני עושה אני משתדל לעשות לזכרו ולעילוי נשמתו. וכל פעם שאני לא מצליח אני אומר 'איזה באסה, למה אני לא יכול להיות יותר כמוהו?'. היה לו את כוח הרצון הזה, הוא הלך עד הסוף. היה לו קשה לקום בבוקר בישיבה התיכונית, עד שהוא החליט שזה מה שהוא רוצה. אני מנסה לקחת את זה לעצמי ומתבאס שאני לא מצליח. לא שאפשר להיות בעוצמות שלו".

מי שעוזרים לו להתמודד עם הכאב הם בעיקר החברים האחרים. "באותו רגע כשזה קרה חשבתי שזהו, אני לא אוכל לשבת עם החברים בלעדיו, אבל זה רק חיזק אותנו. אנחנו משתדלים לעשות דברים לזכרו, וגם תומכים אחד בשני. פתאום אנחנו הרבה יותר פתוחים, הרבה יותר מדברים על מה אנחנו מרגישים. אנחנו הכי שבורים שיש אבל מתחזקים מזה, וגם לומדים את זה מהמשפחה המטורפת שלו".

עמיחי רובין ז"ל עם החברים צילום: פרטי

"תופס לעצמי את הראש וקולט שהשגרה ממשיכה ואני בלעדיו"

מצליחים גם לצחוק?

"כן, בטח. צוחקים על משהו ואז נזכרים בעמיחי, 'גם עמיחי היה עושה את זה, גם עמיחי היה אומר ככה'. מדברים עליו כאילו הוא עדיין חלק מאיתנו. קצת לצחוק על עצמנו ועל המצב".

חלפה כמעט חצי שנה. הזמן עוזר לרפא את הכאב?

"לפעמים אני מרגיש שהזמן מרפא ולפעמים אני תופס לעצמי את הראש וקולט: 'אשכרה השגרה ממשיכה ואני בלעדיו'. זה לא משהו שנתפס, ופתאום אני נשבר יותר". עם זאת, החברים עושים הכל כדי להנציח את עמיחי. בימים אלו הם עובדים על הגדה של פסח לזכרו, ומדי מוצאי שבת הם מגיעים ללמוד מהספר "עין אי"ה", שעמיחי אהב במיוחד, יחד עם המשפחה שלו. לגבי פורים הקרב, הוא מבטיח שישתדל לשמוח: "זה מה שהחמאס רצו, להפיל את הרוח שלנו. זה נשמע קלישאה, אבל הניצחון הכי גדול זה להמשיך לשמוח. ברור לי שהשמחה לא תהיה אותו הדבר, אבל נעשה מה שאפשר כדי לקיים את המצווה".