השיחה עם בתיה נוה גרמה לי לבכות פעמיים. פעם אחת כששוחחנו, ולא הצלחתי לעצור את הדמעות לרגע, ושוב כשתמללתי ושמעתי את מילותיה בשנית. כאב של דודה שאיבדה אחיין הוא משהו שלא ניתן להסביר במילים. כדודה צעירה בעצמי, רק המחשבה על היצור הקטן והמתוק שיצא מבטן אחותך והפך פתאום ללוחם גיבור קרעה לי הלב.
הרי היית שם מהרגע הראשון - חיבקת, נישקת, שיחקת, צבטת בלחיים. ראית אותו גדל ונמסת בפעם הראשונה שהוא יצא לבד עם חברים. הראית תמונות שלו לכל החברות, ערכת את הסרט שלו בבר מצווה, ופתאום הוא לא כאן. בתיה נוה, מורה באולפנית שח"ם, איבדה את אחיינה איתן פיש ז"ל לפני פחות מחודש. הכאב, היא מספרת, עדיין טרי.
איתן פיש ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
"הכל היה אצלו מושלם מהרגע שהוא נולד"
"אני בשגרה, לא עוצרים את החיים", היא מודה, "אבל כל הזמן בהרהורים ומחשבות וגעגועים וזכרונות". כשאני מבקשת ממנה לספר על איתן, מתגלה הדודה השרופה. במשך 10 דקות היא משתפכת על הילד המדהים שהיה. "הכל היה אצלו מושלם מהרגע שהוא נולד", היא מספרת בגאווה, "לא היה לו גיל ההתבגרות. הוא היה נורא שקט ומופנם, אבל תמיד היו לו חברים".
בין בתיה, הדודה הצעירה במשפחה, ואיתן, בנה של האחות הבכורה, הפרידו 12 שנים. "כשהוא היה קטן שמרתי עליהם הרבה", היא נזכרת, "גם כשהוא גדל הייתי מגיעה הרבה לביקורים. בתור תלמיד הוא היה יושב ולומד, שקדנות שלא ראיתי כמוה. תמיד היה פתוח לו ספר על השולחן. הוא עשה הכל עד הסוף, בלי פשרות ובלי לעגל פינות. גם בבני עקיבא, גם בישיבה".
"זה גרם לי לאהוב יותר את כל שאר האחיינים האחרים"
נוה ממשיכה ומספרת על הכישרון המיוחד של האחיין, על חוש ההומור והציניות וגם על האינטלגציה הרגשית והחיוך המיוחד שהיה לו. "הוא לא דיבר הרבה אבל ידע מתי לדבר", היא מסכמת. "בשנים האחרונות לא היה לי קשר יום יומי איתו, הוא היה בישיבה ואז בצבא, אבל כשנפגשנו תמיד היה לו חיוך טוב כזה, ביישן ומתוק שבא לך לאכול אותו. גם כשהוא היה בן 22 היה בא לי לאכול אותו, מתה עליו. רק אחרי שהוא נהרג הבנתי את האהבה של דודה. גם כשאני לא בקשר איתו כל כך אני שרופה עליו".
במהלך המלחמה פרסמה האושייה רביטל ויטלזון הודעה שקיבלה מדודה שאיבדה את האחיין, והציפה את הקושי שכמעט ולא מדובר. נוה שיתפה כי קראה את הפוסט והזדהתה. "אני לא הייתי דודה שרופה, לא המציאו את המושג הזה בתקופתי, אבל זה קשר נורא עוצמתי". הטרגדיה, היא מודה, רק הגבירה את האהבה שלה לאחיינים האחרים. "איתן לא פה, אני אוהבת אותו בטירוף אבל הוא לא כאן. אני לעולם לא אראה אותו יותר וזה עצוב וכואב לי נורא, אבל זה גרם לי לאהוב יותר את כל שאר האחיינים האחרים ולדאוג לכולם עוד יותר".
איתן פיש ז"ל עם אחיינו צילום: באדיבות המשפחה
"השכול לא שמור רק למשפחה הגרעינית"
את מזדהה עם הטייטל "דודה שכולה"?
"כן, אני דודה שכולה. השכול לא שמור רק למשפחה הגרעינית. לאבד ילד ואח זה כאב הרבה יותר קשה מהכאב שאני חווה, אבל זה לא אומר שאני לא שכולה. היה לי אחיין מתוק ומהמם שאני משוגעת לו על הצורה, והוא נהרג. את לא יכולה לקחת את זה".
כל מי שהיה בניחום אבלים יודע שהדודה היא ממש לא זאת שיושבת שבעה - היא מתזזת ממקום למקום, מתפעלת, דואגת לכולם. אני שואלת אותה אם בתוך כל זה היה גם מקום עבורה לכאוב. "האמת שבשבעה עצמה לא מספיק כאבתי. הלכתי בין האחיינים והאחייניות שלי לראות שהם בסדר. כל השבעה הייתי מכוונת לדאוג לאחיינים שלי, שהם יאכלו וירגישו טוב ולא יפריעו להם יותר מדי. רק אחרי השבעה התחלתי להפנים ולקלוט".
משפחה שכולה מורחבת: "בת אחת קברה בעל, בת אחרת קברה בן"
הדבר הראשון שעשתה נוה אחרי ההלוויה הנוראית, היה לעבור בין האחיינים ולחבק כל אחד מהם. "בכיתי איתם וחיבקתי חזק חזק", היא מספרת בקול חנוק, "הרגשתי שזה הדבר שאני הכי צריכה לעשות. את האחיינית הבכורה שלי לא מצאתי, והחיבוק שלה חיכה עד שנפגשנו בשבעה. בכינו אחת על כתפי השנייה והיא אומרת לי תוך כדי הבכי 'את הדודה, את הדודה', היא הבינה בדיוק מה זה החיבוק הזה, שאני לא יכולה לחבק את איתן".
רק בשלב הזה של השיחה מגלה לי נוה - את השכול היא פגשה כבר לפני 16 שנים. גיסה, הבעל של אחותה, נרצח בפיגוע. "אנחנו משפחה שכולה מורחבת. ההורים שלי אמרו 'אנחנו לא מאמינים שאנחנו פעם שנייה בטייטל הזה, שאחת הבנות שלנו באבל'. בת אחת קברה בעל, בת אחרת קברה בן". ולמרות זאת, המשפחה מסרבת לשים את השכול במרכז: "זאת בחירה אם אתה מחליט להיות משפחה שכולה שזאת חייה, או משפחה שמחה ששכלה ילד".
איתן פיש ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
"זה לא כאב של לאבד ילד או אח, זה כאב של דודה שמאוד מאוד אוהבת את האחיין שלה"
מאז איבדו את איתן, המשפחה עושה כל שביכולתה כדי להנציח ולזכור אותו. "אחיינית שלי תפרה דובוני געגוע מבגדים של איתן ומהמדים שלו, פשוט מדהים. אמרתי לה שזה מחזק שהם לא שוקעים בכאב. וכולנו ככה, אנחנו מאוד מנסים להישאר חזקים. מחבקים את הכאב, יש לו מקום, אבל הוא לא הדבר היחיד שיש".
לאחרונה יצא לנוה לבקר בשבעה אחרת, הפעם מהצד המנחם, כשחברתה רעות בוצחק איבדה את בנה, אושרי ז"ל. "ישר חיפשתי את אחותה הקטנה של רעות, שהייתה גם היא דודה צעירה", היא מודה, "הרגשתי שאני צריכה ללכת לדבר איתה כדודה אל דודה. היא לא הייתה שם כשהגעתי, אבל היה לי חשוב לגשת אליה ולנחם גם אותה, לתת לה חיבוק של שותפות גורל. אני מבינה את הכאב שלה, זה כאב אחר, זה לא כאב של לאבד ילד, זה לא כאב של לאבד אח, זה כאב של לאבד אחיין. כאב של דודה שמאוד מאוד אוהבת את אחיין שלה".