יפה אדר, אחת החטופות המוכרת ביותר בשמה ובפרצופה, התיישבה לאחרונה מול אילנה דיין ונתנה ראיון ראשון בתכנית "עובדה" בקשת 12. אחרי 49 ימים בשבי החמאס, הקשישה שהפכה לסמל בזכות סרטון בו היא יושבת זקופה ומחויכת ברגעי החטיפה כשסביבה מחבלים מפלצתיים, הרגישה שהיא מוכנה לספר. "אני חושבת שזה יעזור לי", אמרה בשיחה צדדית שהוכנסה גם היא לכתבה. בסופו של דבר, זה עזר בעיקר לנו.
עד שלא רואים את יפה אדר מדברת אי אפשר להבין כלום
למרות התיאורים הקשים של יפה, למרות כל העצב והכאב, הצלחתי לבכות רק בדקות האחרונות של הכתבה. רק כשדיברה על המשפחה שלה - על הרגעים בהם הבינה אחרי 50 יום שילדיה בחיים והם בסדר, על הגעגוע לנכד שעדיין נמצא בשבי, רק אז היא הסכימה לעצמה להישבר מעט. עד אז היא שידרה חוסן בלתי ייאמן, כוחות שאי אפשר להבין מאיפה אישה בת 85 מסוגלת להביא.
מאז פרצה המלחמה הארורה הזאת, הלב של כולנו עם החטופים. המחשבה על ילדים קטנים נתונים בשבי של חיות אדם חסרות לב, על נשים צעירות, על מבוגרים ומבוגרות חלשים ללא התרופות, כל אלו מחמיצים את הלב. אבל עד שלא רואים את יפה אדר מדברת, מסתכלת לאילנה דיין בעיניים ומתארת איך נתנה את האוכל שלה לבנות של דורון כץ-אשר שבכו שהן רעבות - היא, האישה המבוגרת שמופיעה עכשיו בטלוויזיה שלי - אי אפשר להבין כלום. איך ישבה עם חברים מניר עוז והשתתפה במשחק ניחושים מתי ישחררו אותם, כשאין לה מושג מה קורה בחוץ. זה לא עוד סיפור אגדה, תזכורת לשואה, זה כאן ועכשיו ונוכח מול העיניים.
היא לא מנסה לרצות אף אחד, גם לא את אילנה המראיינת
צפייה בראיון עם יפה אדר לא הכרחית רק כדי להבין את הזוועות שהחטופים עברו ועוד עוברים בשבי החמאס, אלא בעיקר כדי לראות מה היא גבורה שנכפתה על אנשי הקיבוצים. יפה אדר בת ה-85 היא לא חייל גיבור שיצא להילחם במטרה להגן על המולדת, היא סבתא לנכדים אוהבים ולנין מתוק במיוחד שלא הבין לאן סבתא נעלמה. סבתא אמורה לקשקש עם חברות ולהכין לנכדים את האוכל שהם הכי אוהבים ולדפדף באלבומי תמונות, אבל הגבורה נכפתה עליה, בהחלטה של רגע היא בחרה להישאר זקופה ולחייך אל מול החוטפים והמרצחים והפכה לסמל של ניצחון הרוח.
לא הצלחתי לחוש עצב כשצפיתי ביפה. היא לא מאפשרת את זה. כשהיא יושבת ומספרת בחיוך עם עיניים עצובות על הימים שעברה היא לא מכחישה את הכאב ואת השריטות שאולי יצוצו, אבל גם לא מוכנה לתת להם לנצח אותה. היא לא מנסה לרצות אף אחד, גם לא את אילנה המראיינת, אך בפשטות שלה היא משדרת כל כך הרבה חוזק. התחושה שליוותה אותי הייתה בעיקר בושה. כמה קטנה אני אל מול אישה כמוה. איך האמנתי שהפער ביני לבין אנשי המחאה גדול מדי, ועד כמה הוא זניח בעיניי היום. כשצפיתי ביפה אדר מדברת לא ראיתי את הפעילה השמאלנית ההיא - שהייתה מעורבת במחאות נגד הרפורמה המשפטית ובנה היה ממוביליה, אלא סבתא בת 85 שעברה גיהנום שגם אחרי עשרות פרקי עובדה לא אוכל להבין.
תחושת ההתפכחות מתחילה להתרופף
השבועות שעברו מאז השבעה באוקטובר לוו בתחושת "התפכחות" קולקטיבית. אלו שהבינו שהגזימו בדעותיהם הקיצוניות לכאן או לכאן, אלו שהתבדו באמונתם לשלום עם האויבים, אלו שהבינו שהתעסקו בטפל במקום בעיקר. יותר מחודשיים למלחמה, והתחושה מתחילה להתרופף. בהדרגה חוזרות ההתכתשויות בטוויטר ובאולפני החדשות, הפערים שאפפו את השנה האחרונה חוזרים לקבל את זמן המסך שלהם. כשהמלחמה עוד בעיצומה והאבידות לא מפסיקות להכות, כולי תקווה שגם בעתיד נוכל לראות באדם "הקיצוני" שמולנו את האישה בת ה-85 שלא הפסיקה לחייך.